Parah

פרה

הַמְקַדֵּשׁ, הנותן את אפר הפרה על המים, וְנָפַל הַקִּדּוּשׁ (האפר) עַל יָדוֹ של האדם, אוֹ עַל הַצַּד (הדופן) של הכלי, וְאַחַר כָּךְ נָפַל עַל המים שבתוך הַשּׁוֹקֶת, הכלי שבו נתונים המים – פָּסוּל, המים פסולים לטהרת המת, מפני שהאפר לא ניתן על המים מכוחו של האדם.

הַמְקַדֵּשׁ, וְנָפַל הַקִּדּוּשׁ עַל יָדוֹ אוֹ עַל הַצַּד, וְאַחַר כָּךְ נָפַל עַל הַשּׁוֹקֶת – פָּסוּל.

וכן, אם נָפַל ונשפך האפר מִן הַשְּׁפוֹפֶרֶת, הקנה שבו האפר נתון, לַשּׁוֹקֶת שבה המים – פָּסוּל, מפני שהאפר לא ניתן למים במכוון מכוח אדם אלא נפל מעצמו.

נָפַל מִן הַשְּׁפוֹפֶרֶת לַשּׁוֹקֶת – פָּסוּל.  

נָטַל אדם אפר פרה מִשְּׁפוֹפֶרֶת כדי לקדש את המים, וְלפני שקידש כִסָּה אותה, אוֹ שֶׁהֵגִיף (סגר) אֶת הַדֶּלֶת – הַקִּדּוּשׁ (האפר) עצמו כָּשֵׁר, וְאילו הַמַּיִם פְּסוּלִים, שכל התעסקות במלאכה אחרת לפני קידוש המים פוסלת אותם (ראו פ"ד מ"ד).

נָטַל מִשְּׁפוֹפֶרֶת וְכִסָּה, אוֹ שֶׁהֵגִיף אֶת הַדֶּלֶת – הַקִּדּוּשׁ כָּשֵׁר, וְהַמַּיִם פְּסוּלִים.  

קידוש מי החטאת מצריך שהאפר והמים יתערבו מכוחו של האדם, שנאמר: “וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת, וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי״ (במדבר יט,טז). ונפילה עצמאית, שלא מופעל בה כוח אדם, אינה נחשבת נתינה מכוחו, בין שהנפילה אירעה על ידי תזוזה לא מכוונת, ובין שהפיל האדם מכוחו את האפר על עצם כלשהו, וממנו נשפך הדבר הלאה. אמנם, אם שפך האדם את האפר על ידי הטיה מכוונת של השפופרת, או ניעורה אפילו בלא מגע יד – הרי זו נחשבת נתינה מכוחו (בבלי סוכה לז,א–ב). וכן הדין, אם זרק את האפר על דבר אחד, והמשיך ממנו בכוח תנופת הזריקה אל המים, שנחשב הדבר כאילו ניתן האפר במים מכוחו של האדם, שכשר (בבלי סנהדרין עז,ב). המשנה משתמשת כאן ב״שוקת״ כשמו של הכלי שבו מקדשים, כהמשך לדיון בסוף הפרק הקודם, וכן ב״שפופרת״ לשם הכלי שבו היו נותנים את האפר (שם משנה ד).

נפל מן השפופרת לשוקת פסול  

הר״ש משאנץ והרא״ש פירשו כפי פשטות הגרסה שלפנינו, שהחלק השני של המשנה עוסק בדין שלפיו צריך האפר להיות שמור, כפי הכתוב: “וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת "(במדבר יט,ט). אכן, יש שגרסו בסיום משנתנו: “נתנה לתוך ידו כשר מפני שאי אפשר״, ולגרסה זו עוסק גם דין זה בפסול מחמת עשיית מלאכה, שהעמדת השפופרת נחשבת להתעסקות במלאכה. ואולם, אם זקף את השפופרת בתוך ידו, כדי שלא יישפך האפר – אין זו מלאכה הפוסלת, מפני שאי אפשר לעשות אחרת, ואין דבר זה נחשב מלאכה (רמב״ם והגר״א).

זקפה בארץ... לתוך ידו  

אם לאחר שנטל אפר מהשפופרת זְקָפָהּ, העמיד אותה, בָּאָרֶץ לידו וקידש את המים – האפר שבשפופרת פָּסוּל, מפני שאיננו נחשב שמור, ונאמר בו “למשמרת״ (במדבר יט,ט). אבל אם זקפה לְתוֹךְ יָדוֹ השנייה, תוך שהוא מקדש את המים – כָּשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר להשגיח עליה באופן זה.

זְקָפָהּ בָּאָרֶץ – פָּסוּל. לְתוֹךְ יָדוֹ – כָּשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר. 

הָיָה הקִדּוּשׁ (האפר) צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם שהתקדשו –

הָיָה קִדּוּשׁ צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם –

רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: נוֹטֵל את האפר הצף וּמְקַדֵּשׁ בו מים אחרים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כֹּל אפר שֶׁנָּגַע בַּמַּיִם וקידשם, אֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ שנית.

רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: נוֹטֵל וּמְקַדֵּשׁ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁנָּגַע בַּמַּיִם, אֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ.  

וכן נחלקו, כאשר זִלֵּף (שפך בנחת) אֶת הַמַּיִם המקודשים מן הכלי לכלי אחר, וְנִמְצָא הקִדּוּשׁ (האפר) מִלְּמַטָּן, בתחתית הכלי –

זָלַף אֶת הַמַּיִם וְנִמְצָא קִדּוּשׁ מִלְּמַטָּן,  

לפי גרסת התוספתא שלפנינו (ו,ב) נראה, שהמחלוקת במשנתנו אמורה במקרה שנעשתה מצוותו של האפר כפי הראוי. שרבי מאיר ורבי שמעון סבורים, שהניגוב מחזיר את האפר למצב הראשוני שלו, בעוד שחכמים סבורים, שכיוון שנעשתה בו מצוותו, הרי שנעשה כחלק מן המים, ואי אפשר להשתמש בו שוב. ולפיכך, אם נרטב האפר בלי שעשה מצוותו, וכגון שנפל על המים שלא מכוחו של האדם – אף לדעת חכמים אפשר לחזור ולקדש בו לאחר שינוגב (ר״ש משאנץ). אמנם, מדברי הרמב״ם נראה, שהבין את משנתנו כפשוטה: שלא מעשה הקידוש הוא שפוסל אלא המגע  במים. ולפיכך, כל אפר שנגע במים, גם שלא לשם קידוש, אין מקדשים בו עוד. ומצד שני, אפר שנערם מעל המים, ולא נרטב כלל, גם אם ניתן על המים לשם קידושם – מותר ליטלו ולקדש בו מים אחרים (הלכות פרה אדומה פ״ח ה״ח ופ״ט ה״ג).   

וחכמים אומרים כל שנגע במים וכו׳  

רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: מְנַגֵּב (מייבש) את האפר וּמְקַדֵּשׁ בו מים אחרים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁנָּגַע בַּמַּיִם וקידשם, שוב אֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ. והלכה כחכמים.

רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: מְנַגֵּב וּמְקַדֵּשׁ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁנָּגַע בַּמַּיִם, אֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ. 

הַמְקַדֵּשׁ בַּשּׁוֹקֶת, וְהַטְּפִי, כלי בעל פייה צרה, המשמש לטפטוף, בְּתוֹכָהּ; אַף עַל פִּי שֶׁפִּיו של הטפי צַר מאוד, ואפילו הוא כָּל שֶׁהוּא, והאפר לא חדר לתוכו – הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכוֹ מְקוּדָּשִׁין, מפני שהם נחשבים כחלק מן המים שבשוקת.

הַמְקַדֵּשׁ בַּשּׁוֹקֶת וְהַטְּפִי בְּתוֹכָהּ; אַף עַל פִּי שֶׁפִּיו צַר כָּל שֶׁהוּא – הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכוֹ מְקוּדָּשִׁין.

אִם הָיָה סְפוֹג מונח בתוך השוקת – הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכוֹ, בתוך הספוג, לא התקדשו, ופְסוּלִים להזאה. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? יְזַלֵּף, יוציא את המים שבשוקת מעט מעט, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לַסְּפוֹג, ויעצור קודם לכן, כדי שלא יתערבו במים ויפסלו אותם.

אִם הָיָה סְפוֹג, הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכוֹ פְּסוּלִים. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? יְזַלֵּף עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לַסְּפוֹג.  

לעיל (פ״ה מ״ח) שנינו בעניין חיבור שקתות סמוכות, שכדי להחשיב את המים שבשני מקומות למחוברים צריך שייגעו זה בזה בשיעור של ‘כשפופרת הנוד׳. אמנם, בטפי המונח בתוך השוקת די בנקב כלשהו לחבר את המים, מפני שהוא נתון כולו בתוך מי השוקת ולא במקום אחר (תוי״ט).    

אף על פי שפיו צר כל שהוא  

טעם הדבר שהמים שבספוג לא התקדשו הוא, משום שהוא איננו ‘כלי׳, והרי אין הקידוש כשר אלא בתוך כלי (רמב״ם), או מפני שהמים שבספוג נחשבים נפרדים מהמים שבשוקת, ולפיכך, לא חל בהם הקידוש (ראו ר״ש משאנץ). ודברים אלה אמורים במקרה שהיה הספוג במים בזמן הקידוש. אך אם נפל ספוג למים העומדים לקידוש או אף למים המקודשים כבר, אין המים הנבלעים בו פוסלים את המים (ראו תוספתא ה,י, וברמב״ם הלכות פרה אדומה פ״ט ה״ה). ספוג הספוג שעליו מדברת המשנה הוא ספוג רחצה טבעי, העשוי משלד קרני רך וגמיש של יצורים על קרקע הים הנקראים בשם זה (ספוג הרחצה <eng>Spongia</eng> <eng>officinalis</eng>). לאחר שהרקמות החיות של בעל החיים מתפרקות, שוטפים אותן ומייבשים את השלד. לספוג מרקם דמוי צמר, ובו חללי אוויר רבים, ומכאן נובעת יכולתו 'לספוג' נוזלים בצורה יעילה. בתלמוד הבבלי (זבחים כה,ב) אמרו, שהמקור לדין משנתנו הוא הכתוב: “אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר״ (ויקרא יא,לו), כלומר המים אינם מקבלים טומאה, וניתן להיטהר בהם. שמן המילה “יִהְיֶה״ דרשו חכמים, ש״הוויית״ המים המטהרים, כלומר יצירתם, תהיה על ידי טהרה, באופן שאינו יכול לקבל טומאה כלל. ולפיכך, אם השתמשו לשם העברת המים בדברים הראויים לקבל טומאה, אף שלא היו טמאים בפועל, המים פסולים מלטהר.

נגע בספוג... פסולין  

אם נָגַע האדם בַּסְּפוֹג – חוששים שמא נפלטו ממנו מים, ולפיכך אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּיִם צָפִין עַל גַּבָּיו כָּל שֶׁהֵן, ואפילו בכמות מרובה, הרי הם פְּסוּלִין.

נָגַע בַּסְּפוֹג, אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּיִם צָפִין עַל גַּבָּיו כָּל שֶׁהֵן, פְּסוּלִין. 

נָתַן הממלא את יָדוֹ אוֹ את רַגְלוֹ אוֹ עֲלֵי יְרָקוֹת הראויים למאכל, כְּדֵי שֶׁיַּעַבְרוּ הַמַּיִם על גביהם לֶחָבִית – המים פְּסוּלִים מלטהר בהם.

נָתַן יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ, אוֹ עֲלֵי יְרָקוֹת, כְּדֵי שֶׁיַּעַבְרוּ הַמַּיִם לֶחָבִית – פְּסוּלִים.

אבל נתן עֲלֵי קָנִים או עֲלֵי אֱגוֹז, כדי שיעברו על גביהם לחבית – המים כְּשֵׁרִים.

עֲלֵי קָנִים וַעֲלֵי אֱגוֹז, כְּשֵׁרִים.  

זֶה הַכְּלָל: דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טוּמְאָה, כמו איבר מאיברי האדם או עלי ירקות, שהם משמשים למאכל ומקבלים טומאה – פָּסוּל מלהשתמש בו למים.

זֶה הַכְּלָל: דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טוּמְאָה – פָּסוּל.  

וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה, כמו עלים שאינם ראויים למאכל – כָּשֵׁר.

וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה – כָּשֵׁר. 

הַמְפַנֶּה אֶת מי הַמַּעְיָן לְתוֹךְ הַגַּת, בור חצוב סלע לדריכת יין, אוֹ לְתוֹךְ הַגֵּבִים, גומות טבעיות, שעושה חריץ שדרכו עוברים המים לשם – המים אינם נחשבים עוד "מַיִם חַיִּים",

הַמְפַנֶּה אֶת הַמַּעְיָן לְתוֹךְ הַגַּת, אוֹ לְתוֹךְ הַגֵּבִים –

פירשנו על פי הר״ש משאנץ ורוב המפרשים, שהפנה את מי המעיין לחפירה כלשהי והפסיקם ממקורם. ולפירוש זה, הדין שבמשנתנו דומה לדין שבהמשך המסכת, בעניין אמת המים שנפסקה בידי אדם (פ״ח מי״א). ומהרמב״ם (בפירוש המשנה) נראה, שפירש זאת כהמשך למשנה הקודמת, שהפנה את מי המעיין אל הגת או אל הגבים על ידי שהכניס ידיו למעיין, וכך העלה את מפלס המים עד שנשפכו לתוך גומה, שאז אינם כשרים למי פרה, גם אם הם עדיין מחוברים למקורם, מפני ש׳הווייתם׳ בכלי באה על ידי דבר המקבל טומאה.   

המפנה את המעין לתוך הגת  

בשלושה דברים אלה הצריכה התורה ‘מים חיים׳ – שהם מים המחוברים אל מקור נביעתם ה׳חי׳, מי גשמים שנקווים בבורות, או מי מעיין או באר שנותקו ממקורם. אמנם, אופן הטהרה בשלושה אלה שונה זה מזה: שהזב צריך לטבול את גופו ב״מַיִם חַיִּים״ (ויקרא טו,יג) כשם ששאר טמאים צריכים לטבול גופם במקווה. ועל המצורע מזים ממים חיים שניתנו בכלי חרס, כסדר המיוחד המפורט בעניין זה (שם יד,ד–ז), ובקידוש מי החטאת נאמר: “וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי״ (במדבר יט,יז).   

פסולים לזבים ולמצורעים ולקדש בהן מי חטאת  

משפט זה הוא נתינת טעם על הזאת מצורעים ועל קידוש מי חטאת, שצריכים להינתן אל כלי כשהם ‘חיים׳, ואם ניתנו קודם לכן בבור שאיננו כלי – נפסלו. אכן, לגבי טבילת זבים, הריהם פסולים מכל מקום, שהרי צריכים לטבול במים החיים עצמם, כאשר הם מחוברים לקרקע, ואם התנתקו משם פסולים בכל מקרה, בין שהיה זה בשאיבה לתוך כלי ובין שהיה זה לבור מים שניתק אותם  ממקורם.  

מפני שלא נתמלאו בכלי  

ולכן, פְּסוּלִים לטבילת זָבִים בתוכם, וכן להזאה על מְצוֹרָעִים, וּלְקַדֵּשׁ בָּהֶן מֵי חַטָּאת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִתְמַלְּאוּ בִּכְלִי לשם כך כאשר היו 'מים חיים'.

פְּסוּלִים לְזָבִים, וְלִמְצֹרָעִים, וּלְקַדֵּשׁ בָּהֶן מֵי חַטָּאת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִתְמַלְּאוּ בִּכְלִי. 

הַמְקַדֵּשׁ, הנותן את אפר הפרה על המים, וְנָפַל הַקִּדּוּשׁ (האפר) עַל יָדוֹ של האדם, אוֹ עַל הַצַּד (הדופן) של הכלי, וְאַחַר כָּךְ נָפַל עַל המים שבתוך הַשּׁוֹקֶת, הכלי שבו נתונים המים – פָּסוּל, המים פסולים לטהרת המת, מפני שהאפר לא ניתן על המים מכוחו של האדם.