Parah

פרה

פָּרַת חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אלא כגון לשם קרבן כלשהו, או שקִבֵּל את הדם מצוואר הפרה, או שהִזָּה אותו שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אוֹ שעשה זאת במחשבה מעורבת, בין שחשב לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, כגון ‘לשם פרה אדומה ולשם קרבן׳, אוֹ שחשב שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וְלִשְׁמָהּ, כגון ‘לשם קרבן ולשם פרה׳ – פָּסוּל, כדין קרבן חטאת (זבחים פ"א מ"א).

פָּרַת חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, קִבֵּל וְהִזָּה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אוֹ לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וְלִשְׁמָהּ – פָּסוּל.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְשִׁיר, שאין מחשבה כזו פוסלת אלא בקרבן.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְשִׁיר. 

וכן פרה שעשה אותה כהן שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, שלא רחץ תחילה ידיו ורגליו במים – פְּסוּלָה, כדין כל הקרבנות (ראו זבחים פ"ב מ"א).

וְשֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם – פְּסוּלָה. 

וגם במקרה זה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְשִׁיר.

ופרה שנעשתה שֶׁלֹּא בְּכֹהֵן גָּדוֹל – פְּסוּלָה.

וְשֶׁלֹּא בְּכֹהֵן גָּדוֹל – פְּסוּלָה. 

רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בכל כהן. וכן הלכה.

רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר. 

ופרה שנעשתה בכהן מְחוּסַּר בְּגָדִים, שאינו לבוש בכל בגדי הכהונה – פְּסוּלָה.

וּמְחוּסַּר בְּגָדִים – פְּסוּלָה. 

טעם הדבר הוא, שמפני שנאמר בפרה: “חַטָּאת הִוא״ (במדבר יט,ט), למדו חכמים, שדינה הוא כקרבן חטאת. ובמסכת זבחים (פ״א מ״ד) שנינו, שאף שכמעט כל הקרבנות שנשחטו שלא לשמם כשרים (אלא שלא עלו לשם חובתו של המביא אותם) – מחשבת שלא לשמה בקרבן חטאת פוסלת אותה, וכפי שלמדו חכמים מן הכתוב: “וְשָׁחַט אֹתָהּ   לְחַטָּאת״ (ויקרא ד,לג). ורבי אליעזר חולק על כך, מפני שלדעתו, אין מחשבה פסולה פוסלת את הפרה האדומה כלל אלא רק שינוי מעשה (ראו משנה ג).   

פרת חטאת ששחטה שלא לשמה... פסולה  

לדעת רבי אליעזר, לא הצריכה תורה קידוש זה אלא בפנים, שנאמר: “בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד... אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת״ (שמות ל,כ–כא), ולא בפרה הנעשית מחוץ למקדש (תוספתא ד,ד).   

שלא רחוץ ידים ורגלים... רבי אליעזר מכשיר  

בתלמוד (בבלי זבחים כ,ב) נחלקו האמוראים, אם קידוש ידיים ורגליים לצורך שרפת הפרה היה נעשה דווקא בעזרה ובכלי קודש טרם יציאת הכהן לעבר הר המשחה, או שאפשר לרחוץ אותם גם בחוץ ובכל כלי שהוא. והרמב״ם פסק כדעה השנייה, מפני שכל מצוותיה נעשים מחוץ למקדש. אמנם, גם לדעה זו, לכתחילה יש לקדש ידיים ורגליים לצורך כך מכלי שרת בתוך העזרה (הלכות פרה אדומה פ״ד הט״ו).   

שלא רחוץ ידים ורגלים  

יסוד המחלוקת הוא במה שנאמר בעשיית הפרה הראשונה, בימי משה ואהרן: “וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וכו׳״ (במדבר יט,ג). שאלעזר הכהן היה סגן הכהן הגדול, ובעקבות כך נחלקו התנאים, שלדעת רבי מאיר (שהוא התנא הראשון במשנתנו), כוונת הכתוב “ונתתם אותה״ היא, ש״אותה״, הפרה הראשונה דווקא, תעשו בסגן, אך את כל הפרות האחרות יעשה הכהן הגדול עצמו. ואילו חבריו התנאים חלקו עליו, וסברו, שיש ללמוד להפך, שאותה יש לעשות בסגן, אך לעשיית שאר הפרות כשרים אף כהנים פשוטים (ספרי. וראו תוספתא ד,ו).    

שלא בכהן גדול  

וּבארבעת כְלֵי (בגדי) לָבָן של הכהנים הָיְתָה נַעֲשֵׂית הפרה, ולא בבגדי זהב של הכהן הגדול.

וּבִכְלֵי לָבָן הָיְתָה נַעֲשֵׂית. 

שְׂרָפָהּ, את הפרה, חוּץ מִגִּתָּהּ,

שְׂרָפָהּ חוּץ מִגִּתָּהּ,

אוֹ שחילקה ושרפה בִּשְׁתֵּי גִתּוֹת שונות,

אוֹ בִּשְׁתֵּי גִתּוֹת,  

אוֹ שֶׁשָּׂרַף שְׁתַּיִם יחד בְּגַת אַחַת –

אוֹ שֶׁשָּׂרַף שְׁתַּיִם בְּגַת אַחַת –  

הִזָּה וְלֹא כִּיוֵּן כְּנֶגֶד הַפֶּתַח של בית המקדש, כפי הכתוב: “וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד״ (שם פסוק ד) – פְּסוּלָה.

הִזָּה וְלֹא כִּיוֵּן כְּנֶגֶד הַפֶּתַח – פְּסוּלָה. 

הִזָּה מהדם של ההזאה השִּׁשִּׁית גם את ההזאה השְׁבִיעִית, ולא טבל אצבעו שוב בדם לשם כך, אף שחָזַר וְהִזָּה שְׁבִיעִית באופן הראוי, שטבל אצבעו לשם כך – פְּסוּלָה, מפני שהפסיק בהזאה פסולה.

הִזָּה מִשִּׁשִּׁית שְׁבִיעִית, חָזַר וְהִזָּה שְׁבִיעִית – פְּסוּלָה. 

לפי פשטות משנתנו, הכוונה היא, ששרף את הפרה מחוץ למקום המיועד לשרפתה, כפי הנזכר לעיל (פ״ג מ״י). ומקום הגת צריך להיות בדיוק מול פתח ההיכל. ובירושלמי (תרומות ו,א) למדו האמוראים מן הפסוקים, שצריכה להישרף במקום שבו נשחטה, כלומר מערכת העצים (רמב״ם הלכות פרה אדומה פ״ד ה״י–הי״ב. וראו אדרת אליהו במדבר יט,ה-ו). ויש מן האמוראים בתלמוד (זבחים קיג,א) שפירשו, שהכוונה ששרף אותה במקום שאינו ראוי לכך, כגון שיש שם חשש טומאה, או בתוך העיר ירושלים (לשיטת רב הושעיא, שגם אם שרף שלא כנגד פתח ההיכל כשרה).    

שרפה חוץ מגתה  

בטעם הדבר, שאם שרף בשתי גתות פסולה, יש לדייק כן מלשון הכתוב: “וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה״ (במדבר יט,ה), ומשמע שרפה אחת לפרה אחת (וראו רא״ש). ויש שכתבו, שכאשר שרף שתי פרות בגת אחת, נמצא עושה מלאכה אחרת בשעת שרפת כל אחת מהן, ומלאכה פוסלת את עשיית הפרה (ר״ש משאנץ, וכן משמע מן הספרי). ולדרך זו, אם שרף אותן בזו אחר זו – כשרות.   

בשתי גתות... שתים בגת אחת פסולה  

פירשנו בעקבות הרמב״ם, כהמשך להלכה שהתפרשה לעיל (פ״ג מ״ט), שיש לטבול את האצבע מחדש על כל הזאה והזאה. והר״ש משאנץ פירש, שצריך לכוון בכל הזאה איזו הזאה היא, ולומר בפיו, ואם טעה והזה את ההזאה השישית לשם הזאה שביעית – פסל את ההזאה השישית, ואינו יכול לתקן. אך אם קרא לשביעית שמינית – כשרה, מפני שזו טעות סתם שאין לה משמעות, שאין הזאה כזאת. ואף שבפועל לא הזכיר שם “שביעית״, אין הפרה נפסלת בכך, כיוון שאין אמירת המספר בפה מעכבת (ראו מקדש דוד כג,ד).    

הזה מששית שביעית וכו׳  

אבל אם הִזה מִדם ההזאה השְּׁבִיעִית גם הזאה שְׁמִינִית, וְחָזַר וְהִזָּה שְׁמִינִית, בטבילת האצבע בדם קודם לכך – כְּשֵׁרָה, שכבר השלים הזאות כראוי, ואין הזאה נוספת פוסלת.

מִשְּׁבִיעִית שְׁמִינִית, וְחָזַר וְהִזָּה שְׁמִינִית – כְּשֵׁרָה. 

שְׂרָפָהּ, את הפרה, שֶׁלֹּא בְּעֵצִים, אלא לבדה,

שְׂרָפָהּ שֶׁלֹּא בְּעֵצִים,

אוֹ ששרפה בְּכָל מיני עֵצִים, מלבד אלו המוזכרים (פ״ג מ״ח), אֲפִילּוּ בְּקַשׁ אוֹ בִּגְבָבָה, ענפים ועלים יבשים – כְּשֵׁרָה.

אוֹ בְּכָל עֵצִים, אֲפִילּוּ בְּקַשׁ אוֹ בִּגְבָבָה – כְּשֵׁרָה. 

וכן, אם לא שרף אותה בשלמות כפי ששנינו (שם מ״י–מי״א), אלא הִפְשִׁיטָהּ את עורה מעליה וּנְתָחָהּ, חתכה לחתיכות – כְּשֵׁרָה.

הִפְשִׁיטָהּ וּנְתָחָהּ – כְּשֵׁרָה. 

אף ששנינו בראש הפרק, שפרה שנשחטה שלא לשמה פסולה, שְׁחָטָהּ עַל מְנָת לֶאֱכוֹל מִבְּשָׂרָהּ או על מנת לִשְׁתּוֹת מִדָּמָהּ – כְּשֵׁרָה.

שְׁחָטָהּ עַל מְנָת לֶאֱכוֹל מִבְּשָׂרָהּ, וְלִשְׁתּוֹת מִדָּמָהּ – כְּשֵׁרָה. 

מלשון זו מדויק, שלכתחילה צריך לשרוף את הפרה בשלמות, וכפי שדרשו בתלמוד הבבלי מן הכתובים (חולין יא,א), ואמרו שם, שמטעם זה גם לא היו בודקים אם היא טרפה. ועוד, שיש להשליך את העץ והאזוב “אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה״ (במדבר יט,ו), ואם ינתחה לנתחים – הרי לא יהיה לה ‘תוך׳. ויש שכתב, שהחידוש במשנתנו הוא, שאם הפשיט וניתח את הפרה, אין מחשיבים זאת כאילו התעסק בעבודה אחרת באמצע הכנתה, שפסלה בכך (ראו במשנה הבאה), מפני שהוא עסוק בפרה עצמה ואינו מסיח דעתו ממנה (משנה  אחרונה).   

הפשיטה ונתחה כשרה  

במסכת זבחים (פ״ג מ״ג) נאמר ש״השוחט את הזבח לאכול דבר שאין דרכו לאכול ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר – כשר״. ולפיכך אף כאן, אם חשב לאכול מן הפרה הריהי כשרה, שהרי אין בה חלק הנאכל, אלא כולה נשרפת. ורבי אליעזר חוזר כאן על שיטתו במשנה א, שאף אם שחטה שלא לשמה כשרה (ראו משנה אחרונה). בקש או בגבבה הקש והגבבה מופיעים פעמים רבות יחד בספרות חז״ל כדוגמה לחומר בעירה הנדלק בקלות ומתכלה במהירות. קש הוא גבעולי תבואה היבשים שנשארו בשדה, לאחר שנקצרו והופרדו מהם הגרגרים, והגבבה (או: גבבא) היא שם כללי לזרדים, קש וקיסמים שאוספים מן השדה. המילה “גבבה״ מקורה בארמית, ואונקלוס מתרגם את הפועל ‘לקושש׳ – ‘לגבבא׳ (שמות ה,יב). בלשון חז״ל מופיע הפועל גב״ב במשמעות של ‘איסוף גבבה׳, ובהשאלה, ‘איסוף טענות ודברים׳ (למשל “עד מתי אתה מגבב ומביא עלינו״, תוספתא זבחים פ״א ה״ח).

שחטה על מנת לאכול מבשרה... כשרה וכו׳  

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין מַחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת כלל בַּפָּרָה (כדבריו במשנה א).

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין מַחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת בַּפָּרָה. 

כָּל הָעֲסוּקִין בַּפָּרָה מִתְּחִלָּה, משחיטתה, וְעַד סוֹף, עד איסוף האפר, ולא רק אלו שנזכרו במפורש – נטמאים ומְטַמְּאִין את הבְּגָדִים.

כָּל הָעֲסוּקִין בַּפָּרָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף – מְטַמְּאִין בְּגָדִים,

וכן כל העוסקים בפרה מתחילה ועד סוף פוֹסְלִים אוֹתָהּ בִּמְלָאכָה, אם הם עושים מלאכה אחרת בזמן שהם עוסקים בה.

וּפוֹסְלִים אוֹתָהּ בִּמְלָאכָה. 

אך בעניין זה יש לחלק: שאם אֵירַע בָּהּ פְּסוּל בִּשְׁחִיטָתָהּ, כגון שהשוחט עשה מלאכה אחרת באותה שעה – אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּגָדִים של העוסק בה, שרק פרה כשרה מטמאה, וזו מתחילתה אינה פרה כשרה.

אֵירַע בָּהּ פְּסוּל בִּשְׁחִיטָתָהּ – אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּגָדִים. 

אך אם אֵירַע בָּהּ פסול לאחר מכן, כגון בְּהַזָּיָיתָהּ, בהזאת דמה;

אֵירַע בָּהּ בְּהַזָּיָיתָהּ; 

במקרה זה, כָּל הָעוֹסֵק בָּהּ לִפְנֵי פְּסוּלָהּ, לפני שאירע בה הפסול – מְטַמְּאָה בְּגָדִים שעליו, כי באותה שעה הייתה עדיין כשרה, וכל העוסק בה לְאַחַר פְּסוּלָהּ – אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּגָדִים שעליו.

כָּל הָעוֹסֵק בָּהּ לִפְנֵי פְּסוּלָהּ – מְטַמְּאָה בְּגָדִים. לְאַחַר פְּסוּלָהּ – אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּגָדִים. 

נִמְצְאָה חוּמְרָהּ, החומרה שיש בה, שנפסלה – קוּלָּהּ, מביא לכך שאינה מטמאה את העוסק בה.

נִמְצְאָה חוּמְרָהּ קוּלָּהּ. 

לְעוֹלָם, בכל שלבי עשייתה, מוֹעֲלִין בָּהּ, יש בה דין מעילה, שהנהנה ממנה דינו כמועל בקדשים; וכן מַרְבִּין (מוסיפים) לָהּ עֵצִים כדי להגדיל את כמות האפר; וכל מַעֲשֶׂיהָ בַּיּוֹם, ולא בלילה; וּבְכֹהֵן ולא בזר; והַמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בָּהּ, אם עשה עמה מלאכה אחרת – עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה אֵפֶר, ולאחר מכן שוב אין חלים בה הדינים הללו.

לְעוֹלָם מוֹעֲלִין בָּהּ, וּמַרְבִּין לָהּ עֵצִים, וּמַעֲשֶׂיהָ בַּיּוֹם, וּבְכֹהֵן, הַמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בָּהּ – עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה אֵפֶר. 

על הכהן השוחט את הפרה נאמר: “וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחַר יָבֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב״ (במדבר יט,ז). וכן נאמר דבר זה על השורף אותה ועל האוסף את  אפרה (שם פסוקים ח,י), כלומר שהם נטמאים בעצמם טומאת הגוף, ואף הבגדים שעליהם – ואף כל כלי אחר שנגעו בו בזמן ההתעסקות בפרה – נטמא, וטעון טבילה. ולמדו חכמים, שהדברים אמורים כלפי כל העוסקים והמסייעים בעשיית הפרה, מעת שחיטתה עד שנעשתה אפר, ו״כגון המהפך בבשר והמשליך עצים והמהפך באש והחותה גחלים כדי שתבער האש״ (ספרי זוטא יט,ח).    

כל העסוקין בפרה... מטמאין בגדים  

חכמים דרשו דין זה, שעשיית מלאכה בשעת עשיית הפרה פוסלת אותה, ממה שנאמר: “וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו״ (במדבר יט,ג), וכן ממה שנאמר: “וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו״ (שם פסוק ה) – שלא יעשה דבר אחר עמה, ושלא יסיח דעתו ממנה כלל (בבלי יומא מב,א). אף שמלשון המשנה נראה, כאילו השלב שבו העוסקים בה נטמאים והשלב שבו הם פוסלים אותה במלאכה שווים זה לזה – אין הדבר כן. אלא מטמאים בגדים עד סוף איסוף האפר, כמפורש בכתוב (שם פסוק י), אך פוסלים אותה במלאכה רק עד סיום שרפתה, כמבואר בהמשך המשנה (תפארת ישראל).

ופוסלים אותה במלאכה  

הלכה זו דייקו חכמים מן הכתוב: “לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה״ (במדבר יט,ט), שכל עוד הם לשם הכנת “מי נידה״ (מים ש׳מיידים׳ ומזים אותם), יש לשמר אותם. אך לאחר שניתן בהם האפר, ונעשו “מי נידה״ – אין נפסלים עוד, אם עשה מלאכה והסיח דעתו מהם (ספרי. וראו ראב״ד הלכות פרה אדומה פ״ז ה״ג).   

והמלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר  

וְהַמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בַּמַּיִם החיים, שמיועדים למי חטאת, מעת מילויים בכלי, ועַד שֶׁיַּטִּילוּ לתוכם אֶת הָאֵפֶר של הפרה.

וְהַמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בַּמַּיִם עַד שֶׁיַּטִּילוּ אֶת הָאֵפֶר. 

פָּרַת חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אלא כגון לשם קרבן כלשהו, או שקִבֵּל את הדם מצוואר הפרה, או שהִזָּה אותו שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אוֹ שעשה זאת במחשבה מעורבת, בין שחשב לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, כגון ‘לשם פרה אדומה ולשם קרבן׳, אוֹ שחשב שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וְלִשְׁמָהּ, כגון ‘לשם קרבן ולשם פ