Nega'im

נגעים

הַשְּׁחִין, מחלה בעור, וְהַמִּכְוָה (הכווייה), כאשר התהווה בהם נגע –

הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה

מִיטַּמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, לאחר שבוע אחד של הסגר, שאם לא הופיע סימן טומאה לאחר שבוע – פטורים, ואין בהם שבועיים הסגר כ'נגעי עור הבשר'.

מִיטַּמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אַחַת,  

ובִשְׁנֵי סִימָנִים של טומאה: בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִשְׂיוֹן (התפשטות), אבל לא ב״מִחְיַת בָּשָׂר חַי", כבנגע העור.

בִּשְׁנֵי סִימָנִים: בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִשְׂיוֹן. 

אֵיזֶה הוּא הַשְּׁחִין?

אֵיזֶה הוּא הַשְּׁחִין? 

לָקָה בְּעֵץ אוֹ בְּאֶבֶן אוֹ שנכווה בְּגֶפֶת, פסולת זיתים, אוֹ בְּמֵי טְבֶרְיָא,

לָקָה בְּעֵץ אוֹ בְּאֶבֶן אוֹ בְּגֶפֶת אוֹ בְּמֵי טְבֶרְיָא,  

וככלל, כֹּל פגע בעור שֶׁאֵינוֹ מֵחֲמַת הָאֵשׁ – זֶה הוּא שְׁחִין.

כֹּל שֶׁאֵינוֹ מֵחֲמַת הָאֵשׁ – זֶה הוּא שְׁחִין. 

אֵיזוֹ הִיא מִכְוָה?

הגפת היא פסולת הזיתים (או פסולת השומשום) הנותרת לאחר עצירת השמן. הגפת כוללת בתוכה חרצנים, קליפות ומעט מוהל ושמן שלא נסחט, וכשהיא מיובשת היא משמשת חומר הסקה איכותי, הבוער לאורך זמן (ראו שבת פ״ג מ״א). חומה של ערמת הגפת עשוי לעלות בעקבות תהליך פירוק וריקבון המתרחש בתוכה כמו בכל חומר אורגני לח (ראו גם שבת פ״ד מ״א ובבא בתרא פ״ב מ״א).   

גפת   

הרחבות

מי טבריא (בגרסת הבבלי: ‘חמי טבריא׳) הם מקבץ של 17 מעיינות חמים (בחום של כ-60 מעלות צלזיוס) הנובעים בחופה המערבי של הכנרת, מדרום לטבריה. מקור המים הוא במי-תהום המצויים בעומק רב, שהטמפרטורה בו גבוהה. המים במעיינות עשירים במינרלים ובמלחים, והם בעלי סגולות רפואיות. כבר מימי קדם נודעו מעיינות אלה כמקור מרגוע ומרפא, ובתקופה הרומית נבנו בסמוך מרחצאות גדולים. חום המים בנביעות גבוה מדי לרחצה, ועל כן יש לצנן את המים בתוך ברכות הרחצה. דבר זה מדויק ממה שנאמר בתורה: “וּבָשָׂר כִּי יִהְיֶה בוֹ בְעֹרוֹ שְׁחִין וְנִרְפָּא. וְהָיָה בִּמְקוֹם הַשְּׁחִין שְׂאֵת לְבָנָה אוֹ בַהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת״ (ויקרא יג,יח–יט), וכן: “וְהָיְתָה מִחְיַת הַמִּכְוָה בַּהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת אוֹ לְבָנָה״ (שם פסוק כד). ומכאן שקודם לכן, כאשר הם “מורדין״ – אינם טמאים. בפירוש המילה ‘מורדין׳, יש שאמרו, שהוא מלשון ש׳עומדים במרדם׳ ואינם מתרפאים. ויש שפירשו, שהוא מלשון ‘לחות׳, וגרסו “מוררים״, מלשון ריר (ר״ש משאנץ ורע״ב לעיל פ״ו מ״ח). ויש שהציע, שהוא מלשון ‘מורַד ההר׳, מפני שדרך הפצע שעדיין לא נרפא, ויש בו לחה, להיות גבוה מעט מן העור שסביבו (תפארת ישראל שם).

מי טבריא  

נִכְוָה בְּגַחֶלֶת אוֹ בְּרֶמֶץ, אפר חם, כֹּל שֶׁהוּא מֵחֲמַת הָאֵשׁ – זוֹ הִיא מִכְוָה, כפי שנאמר: "מִכְוַת אֵשׁ" (ויקרא יג,כד).

נִכְוָה בְּגַחֶלֶת אוֹ בְּרֶמֶץ, כֹּל שֶׁהוּא מֵחֲמַת הָאֵשׁ – זוֹ הִיא מִכְוָה. 

הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה –

כאשר הם סמוכים, ויש בהם נגע, הנגעים שבהם אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לשיעור כגריס (השיעור המינימלי של נגע), כאשר יש כחצי גריס על כל אחד מהם,

אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה,  

וְאֵין פּוֹשִׂין מִזֶּה לָזֶה, שאם פשה הנגע מן השחין אל המכווה או להפך – אין זה סימן טומאה.

וְאֵין פּוֹשִׂין מִזֶּה לָזֶה, 

וְאֵין פּוֹשִׂין לְעוֹר הַבָּשָׂר הרגיל, וְלֹא עוֹר הַבָּשָׂר פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן.

וְאֵין פּוֹשִׂין לְעוֹר הַבָּשָׂר, וְלֹא עוֹר הַבָּשָׂר פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן. 

הָיוּ השחין והמכווה מוֹרְדִין, שמקום הפגיעה פתוח ולח, ולא החל לקרום עור – טְהוֹרִין.

הָיוּ מוֹרְדִין – טְהוֹרִין. 

עָשׂוּ (הגלידו) קְרוּם כִּקְלִיפַּת הַשּׁוּם – זוֹ הִיא "צָרֶבֶת הַשְּׁחִין" וכן “צָרֶבֶת הַמִּכְוָה״ (שם פסוק כח) הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה (ויקרא יג,כג),

עָשׂוּ קְרוּם כִּקְלִיפַּת הַשּׁוּם, זוֹ הִיא צָרֶבֶת הַשְּׁחִין הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה. 

חָזְרוּ וְחָיוּ (התרפאו לחלוטין), אַף עַל פִּי שֶׁמְּקוֹמָן נעשה צַלֶּקֶת, ורושם הפגיעה ניכר בו – נִדּוֹנִין כְּצרעת עוֹר הַבָּשָׂר ולא כצרעת השחין והמכווה, ובהרת שנמצאת שם מוסגרת עד שבועיים, ומיטמאת גם במחיית בשר חי שבתוכה.

חָזְרוּ וְחָיוּ, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקוֹמָן צַלֶּקֶת – נִדּוֹנִין כְּעוֹר הַבָּשָׂר. 

שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מִי שֶׁעָלְתָה (צמחה) לְתוֹךְ כף יָדוֹ בַּהֶרֶת כּגודל סֶלַע (מטבע), וּמְקוֹמָהּ צָרֶבֶת שְׁחִין, שהייתה בכף ידו צרבת השחין, והבהרת מכסה את כולה, מה דינו?

שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מִי שֶׁעָלְתָה לְתוֹךְ יָדוֹ בַּהֶרֶת כַּסֶּלַע וּמְקוֹמָהּ צָרֶבֶת שְׁחִין?

אָמַר לָהֶם: יַסְגִּיר, כדין נגעי השחין, כדי לראות אם יבואו סימני טומאה.

אָמַר לָהֶם: יַסְגִּיר. 

אָמְרוּ לוֹ: לָמָּה? והרי לְגַדֵּל שֵׂעָר לָבָן אֵינָהּ רְאוּיָה, שהרי השיער איננו צומח בתוך היד; וּלְפִשְׂיוֹן אֵינָהּ פּוֹשָׂה, שאין דין פשיון מהשחין לעור רגיל; וּלְמִחְיָה אֵינָהּ מִטַּמָּא, שהמחיה אינה סימן טומאה בנגעי שחין!

אָמְרוּ לוֹ: לָמָּה? לְגַדֵּל שֵׂעָר לָבָן – אֵינָהּ רְאוּיָה, וּלְפִשְׂיוֹן – אֵינָהּ פּוֹשָׂה, וּלְמִחְיָה – אֵינָהּ מִטַּמָּא! 

אָמַר לָהֶן: שֶׁמָּא תִּכְנוֹס הבהרת פנימה, וְתִפְשֶׂה שוב בתוך גבולות השחין.

אָמַר לָהֶן: שֶׁמָּא תִּכְנוֹס וְתִפְשֶׂה. 

אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא, ולו נניח, שמְקוֹמָהּ של צרבת זו היה מתחילה כַּגְּרִיס, כשיעור מדויק של נגע, למה יסגיר? והרי במקרה זה אף אם תתכנס הבהרת ותחזור ותפשה, אינה נטמאת בפשיון, שפשיון הוא רק במה שמעבר לשטח כגריס!

אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא מְקוֹמָהּ כַּגְּרִיס? 

אָמַר לָהֶן: לֹא שָׁמַעְתִּי טעם, אף שכך ההלכה.

אָמַר לָהֶן: לֹא שָׁמַעְתִּי. 

אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא: אֲלַמֵּד (אדון) בּוֹ, ברשותך?

אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא: אֲלַמֵּד בּוֹ? 

אָמַר לוֹ רבי אליעזר: אִם בא אתה לְקַיֵּם דִּבְרֵי חֲכָמִים – הֵין (כן).

אָמַר לוֹ: אִם לְקַיֵּים דִּבְרֵי חֲכָמִים – הֵין. 

אָמַר לוֹ רבי יהודה בן בתירא: שֶׁמָּא יִוָּלֵד לוֹ שְׁחִין אַחֵר חוּצָה לוֹ, לנגע, וְאחר כך יִפְשֶׂה הנגע לְתוֹכוֹ.

אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא יִוָּלֵד לוֹ שְׁחִין אַחֵר חוּצָה לוֹ, וְיִפְשֶׂה לְתוֹכוֹ. 

רבי אליעזר בן הורקנוס היה מגדולי תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי ומראשי החכמים בדור יבנה. אף שהתחיל ללמוד בגיל מבוגר יחסית, הוא הוכר בזמן קצר כאחד מגדולי ישראל, והתאפיין במיוחד בכוח זיכרונו העצום, וכן בזהירותו המופלגת שלא לומר דבר שלא שמע מרבותיו – תכונות שבאות לידי ביטוי גם בדבריו שבמשנתנו. אף על פי שהיה קרוב ביותר לרבן יוחנן ולבית הנשיא, הוא עצמו נטה לסגנון הלימוד של בית שמאי, ולפיכך כונה לעתים “שמותי״, כלומר: ‘הנוטה לדעת בית שמאי׳. הוא נערץ גם על ידי החכמים בני גילו, ונחשב לאיש קדוש. מלבד מאמריו שבמשנה ובתלמודים, מיוחס לו מדרש האגדה “פרקי דרבי אליעזר״.    

רבי אליעזר  

הנחה הפשוטה שעומדת בבסיס השאלה הזו (וכן השאלה הדומה לה בפי״א מ״ז) היא, שאין מסגירים נגע שידוע שלא ייחלט, מפני שמהותו של ההסגר הוא סגירה לצורך מעקב אחר התפתחות הנגע. ועוד, שכפי הנראה במקום אחר, נגע שהסגירוהו כבר, ואחר כך חל בו שינוי, שבעקבותיו אין לו שום אפשרות להיחלט – פקע דין ההסגר ממנו (ראו פי״א מי״ב).    

אמרו לו למה  

כוונת הדברים היא, שהבהרת תתמעט מגודלה, ויפטור אותה הכהן בסוף השבוע, ולאחר זמן תפשה שוב. אבל אם כנסה ופשתה לפני שיפטור הכהן – אין זה פשיון, כפי שכבר שנינו לעיל, שהכול הולך אחר זמן ראיית הכהן. ולחלק מן הפירושים טעם זה הוא דווקא כדברי רבי עקיבא, שב׳כנסה ופשתה׳ טמא, אבל חכמים סבורים, שבכל מקרה שלא גדל הנגע מכפי שהיה בתחילה – טהור (ראו לעיל פ״ד מ״ז ופ״ז מ״ג, ובחזון איש ג,כו–כז).   

שמא תכנוס ותפשה  

משמעותה של המלה “והלא״ כאן בפשטות אינו לשון תמיהה, אלא כמו ‘ואם׳ (ויש שגרסתם במשנה: “והרי״). וכך השאלה: תשובתך נכונה כאשר מקום הצרבת השחין הוא כסלע, שהוא גדול יותר מכגריס, ולכן יש בה אפשרות פשיון. אבל במקרה שמקום השחין כולו הוא כגריס, ואין לבהרת מקום לפשות, מה יעשה? שהרי להסגיר לא יועיל הדבר! (וראה בתפארת ישראל שהסביר “והלא״ כפשוטו, שאם לדבריו, התורה עוסקת בשחין שבכף היד, שגודל הבהרת שבו כגודל השחין עצמו, הרי דבר זה אינו יכול להתממש במקרה שגודלו כגריס). יש שכתב, שלא שאלוהו מתחילה על מקרה זה, מכיוון שבכל אחד מן המקרים יש צד מיוחד. שבשחין גדול מכגריס יש שני ספקות – שמא יכנוס הנגע, ואם יכנוס – שמא יפשה שוב. ובנגע שמקומו כגריס מדויק יש שני ספקות אחרים – שמא ייוולד שחין סמוך לו, ושמא יפשה הנגע לשם. ורצו לדעת בכל אחד מהמקרים הללו, אם חוששים לשני הספקות ומסגירים מפניהם את הנגע (משנה אחרונה).

אמרו לו והלא מקומה כגריס  

בשם זה נקראו לפחות שניים, ויש אומרים שלושה, תנאים, והם מיוחסים כולם למשפחת בני בתירא – משפחה בבלית שהתיישבה בעיר בתירא שבמרכז הטרכון (צפון מזרח רמת הגולן), ורבים מבניה היו חכמים חשובים. ונחלקו החוקרים, איזה מהם הוא רבי יהודה שנזכר כאן. רבי יהודה הראשון חי בזמן בית המקדש, ולימד תורה בנציבין בבבל. לאחר החורבן הוא עמד בקשר עם החכמים בכרם ביבנה (דור ראשון–שני לתנאים), האריך ימים עד לאחר מרד בר כוכבא, ובית דינו נחשב ביותר (ראו בבלי סנהדרין לב,ב). חכם אחר בשם זה חי ולימד אף הוא בנציבין, ועמד בקשר עם החכמים בדורות הרביעי והחמישי לתנאים. במשנתנו כתוב, שרבי יהודה בן בתירא דן לפני רבי אליעזר, אך משמע שהיה קטן ממנו ונטל ממנו רשות להשיב בדבר. לכן ייתכן שמדובר בחכם נוסף, שחי בין שני אלה.

רבי יהודה בן בתירא  

בתורת כהנים הביאו מקור להלכה זו, שכך דרשו חכמים מן הכתוב: “וּבָשָׂר כִּי יִהְיֶה   בוֹ בְעֹרוֹ שְׁחִין וכו׳״ (ויקרא יג,יח) – ואפילו הוא בכולו. אלא שרבי יהודה בן בתירא, אשר נתן טעם לדבר זה, עשה לו בכך קיום וחיזוק (ראו גם להלן פי״א מ״ז בהרחבות).  

חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים  

אָמַר לוֹ רבי אליעזר: חָכָם גָּדוֹל אַתָּה שֶׁקִּיַּימְתָּ דִּבְרֵי חֲכָמִים.

אָמַר לוֹ: חָכָם גָּדוֹל אַתָּה, שֶׁקִּיַּימְתָּ דִּבְרֵי חֲכָמִים. 

הַשְּׁחִין, מחלה בעור, וְהַמִּכְוָה (הכווייה), כאשר התהווה בהם נגע – 