Nega'im

נגעים

בַּהֶרֶת עַזָּה, ששנינו בפרק הקודם, שהיא ממראות הנגעים, נִרְאֵית, כאשר היא מופיעה בַּגֶּרְמָנִי, בהיר העור, ככֵּהָה, שאינה טמאה. וְכן להפך, הַכֵּהָה נראית בַּכּוּשִׁי, כהה העור, כעַזָּה ובהירה ביותר, וטמאה.

בַּהֶרֶת עַזָּה נִרְאֵית בַּגֶּרְמָנִי כֵּהָה, וְהַכֵּהָה בַּכּוּשִׁי – עַזָּה.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי כַּפָּרָתָן, הֲרֵי הֵן בגוון עורם כְּעץ אֶשְׁכְּרוֹעַ – לֹא שְׁחוֹרִים (כהים מאוד) וְלֹא לְבָנִים (בהירים מאוד) אֶלָּא בֵּינוֹנִיִּים, ולפי גוון זה של רוב ישראל בוחנים את הנגע.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי כַּפָּרָתָן, הֲרֵי הֵן כְּאֶשְׁכְּרוֹעַ – לֹא שְׁחוֹרִים וְלֹא לְבָנִים, אֶלָּא בֵּינוֹנִיִּים. 

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר הדרכה מעשית, בדומה לשיטת רבי ישמעאל: יֵשׁ לַצַּיָּרִים סַמְמָנִין (צבעים) שֶׁהֵן צָרִין (מציירים) בהם צוּרוֹת שְׁחוֹרוֹת וּלְבָנוֹת וּבֵינוֹנִיּוֹת. וכאשר בא הכהן לראות את הנגע באדם שגוון עורו בהיר או כהה מן הרגיל – מֵבִיא סַם בגוון עור בֵּינוֹנִי, וּמַקִּיפוֹ, את הנגע, בצבע זה מִבַּחוּץ, וְכך תֵרָאֶה הבהרת כפי שהיא נראית בּאדם שגוון עורו בֵּינוֹנִי.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: יֵשׁ לַצַּיָּירִים סַמְמָנִין שֶׁהֵן צָרִין צוּרוֹת שְׁחוֹרוֹת, לְבָנוֹת וּבֵינוֹנִיּוֹת; מֵבִיא סַם בֵּינוֹנִי וּמַקִּיפוֹ מִבַּחוּץ, וְתֵרָאֶה בַּבֵּינוֹנִי. 

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַרְאוֹת נְגָעִים הולכים בהם לְהָקֵל אֲבָל לֹא לְהַחְמִיר; ולכן, יֵרָאֶה הנגע אצל הַגֶּרְמָנִי בּיחס לבְשָׂרוֹ כפי שהוא, לְהָקֵל. וְאילו הַכּוּשִׁי ייראה בּהשוואה לבֵּינוֹנִי, לְהָקֵל באופן יחסי לעורו הכהה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַרְאוֹת נְגָעִים לְהָקֵל אֲבָל לֹא לְהַחְמִיר; יֵרָאֶה הַגֶּרְמָנִי בִּבְשָׂרוֹ לְהָקֵל, וְהַכּוּשִׁי בַּבֵּינוֹנִי לְהָקֵל. 

יש שהבינו, שמשפט זה הוא הקדמה עובדתית לנאמר בהמשך המשנה, ואין בו עמדה הלכתית בשאלה זו (ראו מלאכת שלמה ומשנה אחרונה). ויש שהבינו (וכך פירשנו), שמשפט זה הוא ההלכה כפי דעת התנא הראשון, שרואים את הנגעים בהשוואה לצבע עורו של האדם הנגוע, בין שהדבר גורם להקל בהם, ובין שהוא גורם להחמיר, וכפי שלמדו בתורת כהנים על הפסוק: “אָדָם כִּי יִהְיֶה   בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת וכו׳״ (ויקרא יג,ב), שרואים את הבהרת כפי שהיא בעור בשרו של האדם שנראתה בו (ר״ש משאנץ, רע״ב, גר״א).  

בהרת עזה נראית בגרמני וכו׳  

יש מהמפרשים שכתבו, שמקור המילה “גרמני״ (ואולי: גרמוֹני) מן המילה ‘גרמא׳, ‘עצם׳ בארמית, ופירושה ‘מי שהוא לבן כעצם׳ (רמב״ם ועוד). אמנם, אחרים (גר״א ועוד) כתבו, כפי המשמע מפשטות המשנה, שהכוונה לעמים הגרמאנים ( <eng>germanorum</eng>), כלומר עמי צפון-מערב אירופה, השוכנים מעבר לנהר הריין, כפי שהם נקראים מן המאה הראשונה לפנסה״נ ואילך. בספרות חכמים מזוהים הגרמנים עם בניו של גוֹמֶר בן יפת (בבלי יומא י,א, ירושלמי מגילה א,ט ועוד).

גרמני  

הרחבות

כפי המקובל במקרא, כוש הוא בנו של חם בן נוח, ושמו משמש לתיאור העמים כהי העור, ובמיוחד הנמצאים בצפון-מזרח אפריקה. הממלכה הכושית היא אחת מן התרבויות הקדומות ביותר המוכרות לנו, והתקיימה בצפון סודאן עוד לפני זמנם של הפרעונים הקדומים. אכן, לעתים משמשת המילה לתיאור אזור סמוך לבבל, או להודו, במקום שהייתה ממלכתם הקדומה של ה׳כושיים׳.    

כושי  

רבי ישמעאל היה נוהג לדבר בשבח יופיים של ישראל ובכבודם, וכמאמרו: “בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן״ (נדרים פ״ט מ״י). וביטוי זה במשנתנו, “אני כפרתן״, הוא ביטוי של חיבה ושל כבוד, המבטא נכונות לשאת את סבלם של ישראל.    

רבי ישמעאל אומר בני ישראל אני כפרתן וכו׳  

בתלמוד הירושלמי מזוהה האשכרוע עם הפיקסינון (יומא ג,ח), שמו היווני של העץ <eng>Buxus</eng>, הנקרא גם בלשוננו ‘אשכרוע׳. לאשכרוע עצה הומוגנית, כבדה וקשה, מרקמו עדין, וצבעו בהיר. הוא היה יקר ומבוקש מאוד בעולם העתיק, ושימש להכנת כלים ורהיטים (ראו יומא פ״ג מ״ט).

אשכרוע   

בתורת כהנים התבאר טעמו היסודי של רבי יהודה. שמצד אחד, נאמר בפרשת נגעים: “בְּעוֹר   בְּשָׂרוֹ״ (ויקרא יג,ב ועוד), ומשמע – בעור בשרו של האדם המסוים שבו נראה הנגע, ומצד שני, נאמר שם: “וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר  הַבָּשָׂר״ (שם פסוק ג), ומשמע, שהראייה נבחנת באופן אובייקטיבי, ביחס למראה עור בשר אחיד. ולפיכך, סבור רבי יהודה, שלפעמים הנגע נבחן ביחס לאדם הפרטי, ולפעמים לפי אמת מידה כללית – כפי הצד המקל מבין האפשרויות. וראו עוד  להלן.  

רבי יהודה אומר וכו׳  

ביארנו באופן פשוט, שרבי ישמעאל, רבי עקיבא וחכמים – כולם סבורים כאותה הדעה, אף על פי שפירוט כזה של דעות התנאים במשנה, כאשר אינם חולקים זה על זה כלל, אינו מצוי (ר״ש משאנץ, רע״ב, מלאכת שלמה).   

וחכמים אומרים זה וזה בבינוני  

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה, הגרמני והכושי, ייראו בַּבֵּינוֹנִי, וכשיטת רבי ישמעאל ורבי עקיבא. וכן הלכה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה בַּבֵּינוֹנִי. 

אֵין רוֹאִים את הַנְּגָעִים בְּשַׁחֲרִית, וּבֵין הָעַרְבַּיִם (לפנות ערב),

אֵין רוֹאִים הַנְּגָעִים בְּשַׁחֲרִית וּבֵין הָעַרְבַּיִם,

וְלֹא בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וְלֹא בְּיוֹם הַמְעוּנָּן – לְפִי שֶׁהצרעת הַכֵּהָה נִרְאֵית באור המועט כאילו היא עַזָּה (בהירה).

וְלֹא בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וְלֹא בְּיוֹם הַמְעוּנָּן – לְפִי שֶׁהַכֵּהָה נִרְאֵית עַזָּה. 

וְלֹא בַּצָּהֳרַיִם – לְפִי שֶׁהבהרת העַזָּה נִרְאֵית באור החזק כאילו היא כֵּהָה.

וְלֹא בַּצָּהֳרַיִם – לְפִי שֶׁעַזָּה נִרְאֵית כֵּהָה. 

אֵימָתַי רוֹאִין?

בְּשָׁלשׁ, בשעה השלישית של היום, בְּאַרְבַּע, בשעה הרביעית, וּבְחָמֵשׁ, וּבְשֶׁבַע, וּבִשְׁמוֹנֶה, וּבְתֵשַׁע. אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

בְּשָׁלשׁ, בְּאַרְבַּע, וּבְחָמֵשׁ, וּבְשֶׁבַע, וּבִשְׁמֹנֶה, וּבְתֵשַׁע. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. 

כמובן, דין זה אמור רק בנגעי אדם ובגדים, אך לא בצרעת הבית, שלעולם היא נעשית בתוכו. וראו עוד במשנה הבאה.   

ולא בתוך הבית  

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּאַרְבַּע, בְּחָמֵשׁ, בִּשְׁמוֹנֶה, וּבְתֵשַׁע, אבל לא בשעות השלישית והשביעית. וכן הלכה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּאַרְבַּע, בְּחָמֵשׁ, בִּשְׁמֹנֶה, וּבְתֵשַׁע. 

כֹּהֵן הַסּוּמָא (עיוור) בְּאַחַת מֵעֵינָיו, אוֹ שֶׁכָּהָה (נחלש) מְאוֹר עֵינָיו – לֹא יִרְאֶה אֶת הַנְּגָעִים,

כֹּהֵן הַסּוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו, אוֹ שֶׁכָּהָה מְאוֹר עֵינָיו – לֹא יִרְאֶה אֶת הַנְּגָעִים,

שֶׁנֶּאֱמַר: "לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן" (ויקרא יג,יב), ומשמע, שצריך ראייה שלמה.

שֶׁנֶּאֱמַר "לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן". 

הבַּיִת הָאָפֵל, שאין בו חלונות, ונראה בו נגע – אֵין פּוֹתְחִין בּוֹ חַלּוֹנוֹת כדי לִרְאוֹת אֶת נִגְעוֹ, ומכיוון שלא ניתן לראות את הנגע כראוי, נמצא שנגעי אותו בית טהורים.

בַּיִת הָאָפֵל – אֵין פּוֹתְחִין בּוֹ חַלּוֹנוֹת לִרְאוֹת אֶת נִגְעוֹ. 

כֵּיצַד רְאִיַּית הַנֶּגַע על ידי הכהן באזורים שיש בהם קפלים וסתרים?

כֵּיצַד רְאִיַּית הַנֶּגַע?

הָאִישׁ נִרְאֶה לכהן כְּאילו הוא עוֹדֵר, חופר את האדמה, שרגליו מפוסקות, וּכְמוֹסֵק (קוטף) זֵיתִים, שזרועותיו מורמות, אך לא מתוחות למעלה. שנגע שמופיע במפשעה, או בבית השחי, ייראה לכהן, כשהגוף נמצא בתנוחות טבעיות אלו, אך לא יותר.

הָאִישׁ נִרְאֶה כְּעוֹדֵר, וּכְמוֹסֵק זֵיתִים. 

והָאִשָּׁה נראית כְּעוֹרֶכֶת (מגלגלת בצק), שעומדת ורגליה מפוסקות מעט, וְכִמְנִיקָה אֶת בְּנָהּ, שהדד שלה מורם מהרגיל,

הָאִשָּׁה כְּעוֹרֶכֶת, וְכִמְנִיקָה אֶת בְּנָהּ, 

וכְאוֹרֶגֶת בגד בְּעוֹמְדִין, באריגה הנעשית בנול מעומד – לעניין תנוחת בית השֶּׁחִי לְיָד הַיְּמָנִית, שבאריגה כזאת, יד ימין של האורגת פשוטה כלפי מעלה.

כְּאוֹרֶגֶת בְּעוֹמְדִין לַשֶּׁחִי לְיָד הַיְּמָנִית. 

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף כְּטוֹוָה בַּפִּשְׁתָּן – לעניין היד השְּׂמָאלִית, שהיא מורמת מעט לצורך החזקת הפלך. ואין הלכה כמותו.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף כְּטוֹוָה בַּפִּשְׁתָּן לַשְּׂמָאלִית. 

המקומות הגלויים והנסתרים בגוף מוגדרים לפי מצב גופו של אדם בזמן פעילותו הרגילה, ולא לפי מצבים חריגים. וממילא, יש הבדל בראיית נגעים בין האיש לבין האישה בהתאם לעבודות האופייניות לכל אחד מהם.    

האיש נראה כעודר... האשה כעורכת  

פירשנו משנתנו לפי כמה מהראשונים, וכפי הנראה מן התורת כהנים (על ויקרא יג,יב), שפעולות אלה נאמרו לעניין נגעים שבבית השחי באיש ושתחת הדד באישה. ויש מפרשים (לפי גרסה בתלמוד, שלא מופיע בה לעניין האישה “כעורכת וכו׳״ אלא “כאורגת וכמניקה את בנה״), ש״מוסק״ ו״מניקה״ נאמרו לעניין הגדרת ראיית הנגעים שבאזור המפשעה, שמשערים אותם לפי התכופפות האיש בשעת המסיק, כאשר מלקט את הזיתים מהקרקע, ובאישה, כפי מה שרוכנת להניק את בנה ששוכב. ולפירוש זה נמצא, שדווקא פעולת ה״עודר״ נאמרה לעניין הרמת הזרועות באיש (רש״י נידה סז,א, וראו רי״ד וערוך לנר שם, ובבית יוסף יורה דעה  קצח,לה).   

כמוסק זיתים... כמניקה  

הראב״ד והגר״א פירשו, על פי התוספתא (א,ח), שלדעת התנא הראשון, בודקים לאישה בשתי ידיה כפי האופן שבו היא מגביהה את ידה הימנית, ואילו לרבי יהודה, משערים בשתי ידיה לפי האופן שבו היא מגביהה את ידה השמאלית. והתוי״ט הוסיף, שמהמילה “אף״ יש לדייק, שרבי יהודה הוא המקל. ועוד נזכרה בתוספתא שם שיטת רבי, שיש לשער בכל יד כפי מה שרגילה בו – בידה הימנית כשיטת התנא הראשון (שהוא רבי מאיר), ובידה השמאלית כשיטת רבי יהודה. כאורגת בעומדין בניגוד למכונות האריגה הגדולות ששימשו את האורגים המקצועיים, והיו אורגים בהן בישיבה, הנשים היו רגילות לארוג בנול קטן יותר, שהיה תקוע באדמה ומוצב במאונך. העבודה בנול זה נעשית בעמידה, על ידי העברת חוט הערב בין חוטי השתי המתוחים על קורות הנול. העברת חוט הערב נעשתה על ידי זריקת הבוכייר – מין ‘סירה׳ קטנה שבה מגולגל החוט. לעבודה זו יש צורך בהרמת יד ימין, הן כדי לזרוק את הבוכייר, והן כדי לפצל את חוטי השתי הזוגיים מן החוטים שאינם זוגיים על ידי קרש מיוחד לכך.

אף כטווה בפשתן לשמאלית  

ומוסיפים: כְּשֵׁם שֶׁהמצורע נִרְאֶה לְנִגְעוֹ, כָּךְ הוּא נִרְאֶה לְתִגְלַחְתּוֹ ביום טהרתו, שצריך לגלח את כל שער הגוף הנראה, אך לא את המוסתר (ראו להלן פי״ד מ״ב), ומה שנאמר במשנתנו נוגע גם לעניין זה.

כְּשֵׁם שֶׁנִּרְאֶה לְנִגְעוֹ, כָּךְ הוּא נִרְאֶה לְתִגְלַחְתּוֹ. 

כָּל הַנְּגָעִים אָדָם, שהוא כהן, רוֹאֶה, חוּץ מִנִּגְעֵי עַצְמוֹ, שאינו רשאי לטמא או לטהר את עצמו.

כָּל הַנְּגָעִים אָדָם רוֹאֶה, חוּץ מִנִּגְעֵי עַצְמוֹ.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף לֹא את נִגְעֵי קְרוֹבָיו, קרובי המשפחה שהוא פסול לדון אותם. ואין הלכה כמותו.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף לֹא נִגְעֵי קְרוֹבָיו. 

כָּל הַנְּדָרִים, אָדָם שהוא חכם ומוסמך להתיר נדרים מַתִּיר, חוּץ מִנִּדְרֵי עַצְמוֹ.

כָּל הַנְּדָרִים אָדָם מַתִּיר, חוּץ מִנִּדְרֵי עַצְמוֹ. 

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף לֹא מתיר את נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ שֶׁבֵּינָהּ לְבֵין אֲחֵרִים, כגון שאסרה על עצמה בנדר הנאה מנכסי אדם מסוים. ואולם נדרים שבינו לבינה – מודה רבי יהודה, שהבעל מפר לאשתו, ככתוב בתורה (במדבר ל,ט).

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף לֹא נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ שֶׁבֵּינָהּ לְבֵין אֲחֵרִים. 

במשפט ממוני (או פלילי), אין אדם יכול לדון את דינו שלו או של קרוביו. ובהוראת הלכה בעניין איסור והיתר, מותר לאדם להורות לעצמו ולקרוביו. ושלושת העניינים שבמשנתנו הם תחומי ביניים בין עניינים אלה. שמצד אחד, עיקר עניינם הוא בתחום המצוות שבין אדם למקום, ומצד שני, יש להם השלכות ממוניות וחברתיות מובהקות. ועוד, שעניינים אלה מיוחדים בכך שדינם תלוי באמירה בפה (ראו גר״א, וכן להלן פ״ז מ״ג), וכן, שאינם מסורים לכל אדם אלא לאישיות מסוימת: הכהן, החכם והמוסמך להתיר בכורות.   

כל הנגעים... כל הנדרים... כל הבכורות  

רבי מאיר דרש את הכתוב המדבר על הכהנים, שהיו משמשים גם כשופטים: “וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע״ (דברים כא,ה), שהפסוק מקיש (משווה) ריבים, כלומר דיני ממונות, לנגעים. ולפיכך, מה ב׳ריבים׳ אדם פסול לדון בהם לקרוביו, אף לנגעים הוא פסול באותו האופן (תורת כהנים). ומכל מקום, גם התנא הראשון, שאינו מקיש נגעים לריבים, סבור, שאת נגעי עצמו אין אדם יכול לראות, כמשמעות הכתוב: “וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן״ (שו״ת חוות יאיר סימן קכב). ומן התוספתא (א,י) משמע, שנחלקו התנאים גם בשאלה האם רואה אדם את נגעי ביתו ובגדיו (ר״ש משאנץ).   

אף לא נגעי קרוביו  

נדר הוא חיוב או איסור שאדם מקבל על עצמו מעבר למה שציוותה התורה. וחידשו חכמים, שיכול אדם להתיר את נדרו, שמכיוון שכל עיקרו של הנדר תלוי בכוונת לבו של הנודר, יכול הוא לברר למפרע בפני חכם סמוך או בית דין, שבעת שנדר את הנדר לא חשב כראוי על השלכותיו, או שהוא מתחרט כעת על שנדר אתו, ובכך מתירים לו את הנדר, וכאילו לא נדר מעולם. ושונה התרת הנדרים מהפרת נדרים המפורשת בתורה, שהיא רשותו של האב להפר (לבטל) את נדרי בתו, או של הבעל להפר את נדרי אשתו הקשורים אליו, באותו היום ששמע עליהם, וללא שאלת חכם כלל (במדבר ל,ז–טו). ופירוט דינים אלה מופיע במסכת נדרים שבסדר נשים.   

כל הנדרים אדם מתיר וכו׳  

יש שכתבו, שלדעת רבי יהודה, אין אדם מפר נדרי אשתו שבינה לבין אחרים מפני הכלל ש׳אשתו כגופו׳, ואינו רשאי להתיר לה, כשם שאינו רשאי להתיר לעצמו (ראו תוי״ט). וכפי שהובא לעיל, אין הכוונה להפרת נדרים שנוגעים בינו לבינה ‘ביום שמעו׳. ויש שהוסיף, שבנדרים אלה גם התנא הראשון מודה, שלאחר שעבר ‘יום שמעו׳ של הבעל, אין הוא יכול להתיר אותם בתורת חכם, שהרי הם בכלל ‘נדרי עצמו׳. ולכן מודגש בדברי רבי יהודה ‘נדרי אשתו שבינה לבין אחרים׳ – שרק על נדרים אלה נחלקו התנאים (תוספות רבי עקיבא איגר. וראו תוספתא א,י והגהות  הגר״א שם).   

אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים  

הוולד הזכר הראשון הנולד לבהמה טהורה (צאן ובקר) של אדם מישראל קדוש, וצריך לתת אותו לכהן, והוא מקריב אותו במקדש ואוכל אותו בירושלים עם בני ביתו (ראו זבחים פ״ה מ״ח). ואם יש בבכור מום שפוסל אותו מהקרבה (ראו בכורות פרק ו) – רשאי הכהן לשחוט אותו בכל מקום ולאכלו. ורק חכם מומחה שהוסמך לכך רשאי להתיר אותו בשחיטה (ראו בכורות פ״ה מ״ב–מ״ו). אמנם, בקדשים אחרים אדם נאמן להתיר את שלו, מתוך שהיה יכול לפטור עצמו מראש מהקדשתם (תוספתא א,י, ובבלי בכורות לא,א). נחלקו הפוסקים, כמי הלכה בעניין התרת הבעל את נדרי אשתו שבינה לבין אחרים. יש סבורים שיכול להתיר, כדעת התנא הראשון (רמב״ם בפירושו למשנה; שו״ת הרשב״א ח״ז קמה). ואחרים נקטו, שהלכה כרבי יהודה (רמב״ן, רא״ש ועוד), וכן נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה רלד,נז).

כל הבכורות אדם רואה  

וכדומה, כָּל הַבְּכוֹרוֹת של הבהמה הטהורה אָדָם שמוסמך לכך רוֹאֶה ובודק, אם יש בהם מום קבוע, שאז אינם קרבים לקרבן במקדש, אלא נשחטים על ידי הכהן בכל מקום, חוּץ מִבְּכוֹרוֹת עַצְמוֹ, שאינו נאמן לראות בהם מום ולהתיר את שחיטתם.

כָּל הַבְּכוֹרוֹת אָדָם רוֹאֶה, חוּץ מִבְּכוֹרוֹת עַצְמוֹ. 

בַּהֶרֶת עַזָּה, ששנינו בפרק הקודם, שהיא ממראות הנגעים, נִרְאֵית, כאשר היא מופיעה בַּגֶּרְמָנִי, בהיר העור, ככֵּהָה, שאינה טמאה. וְכן להפך, הַכֵּהָה נראית בַּכּוּשִׁי, כהה העור, כעַזָּה ובהירה ביותר, וטמאה.