Mikva'ot

מקואות

מַעְיָן שֶׁהֶעֱבִירוֹ, כיוון את זרימתו, עַל גַּבֵּי הַשּׁוֹקֶת כשהיא כלי ואינה חצובה בסלע (ראו בסוף הפרק הקודם), ונכנסו המים לתוכה – פָּסוּל, פסולים המים לטבילה, כדין מים שאובים בכלי.

מַעְיָן שֶׁהֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי הַשּׁוֹקֶת – פָּסוּל.

ואולם, אם הֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי השָׂפָה של השוקת, אפילו כָּל שֶׁהוּא מהמים – כָּשֵׁר חוּצָה לָהּ, לטבול בו כלים קטנים, מפני שֶׁהַמַּעְיָן מְטַהֵר בְּכָל שֶׁהוּא, ואין צורך בארבעים סאה כמקווה של מי גשמים.

הֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי שָׂפָה כָּל שֶׁהוּא – כָּשֵׁר חוּצָה לָהּ, שֶׁהַמַּעְיָן מְטַהֵר בְּכָל שֶׁהוּא. 

אם הֶעֱבִירוֹ, את המעיין, עַל גַּבֵּי בְרֵיכָה, ונכנסו מימיו לתוכה, וְהִפְסִיקוֹ, ניתק את הבריכה מן המעיין – הֲרֵי הוּא כַּמִּקְוֶה, שמטהר רק אם יש בו ארבעים סאה, והם מכונסים יחד ('אשבורן'), ולא כמעיין, שמטהר בכל שהוא, וגם כשהוא זורם (לעיל פ"א מ"ז).

הֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי בְרֵיכָה וְהִפְסִיקוֹ – הֲרֵי הוּא כַּמִּקְוֶה. 

חכמים פסלו כאן טבילה בתוך כלי שמימיו מחוברים למעיין, גזרה שמא יטבלו בכלי המנותק ממעיין, שהוא פסול מהתורה. ואף אם גלשו המים החוצה מהשוקת, אולם הם מחוברים למעיין רק על ידי המים שבשוקת – פסולים. אבל מדין תורה, ניתן לטבול בכלי הסמוך למעיין, אם מימיו מחוברים אליו כשפופרת הנוד (ר״ש משאנץ, רא״ש, וראו בסוף הפרק הקודם).    

מעין שהעבירו על גבי השוקת פסול  

כלומר, ניתן לטבול מחוץ לחלל השוקת, ולא רק במי המעיין המועטים ששם, אלא גם במים שגולשים מהשוקת החוצה ומתחברים למעיין דרך הזרימה שעל שפת השוקת. אך בתוך השוקת עצמה אי אפשר לטבול, מפני שאלה הם מים שאובים (רא״ש ועוד). ולטבול כלי קטן על שפת השוקת – יש מכשירים (ר״ש משאנץ, רע״ב), וכך פירשנו. ויש אומרים, שדווקא “חוצה לה״ ולא על שפתה, שאין טבילה כשרה על גבי כלים (תוי״ט).   

העבירו על גבי שפה כל שהוא כשר חוצה לה  

כלומר, שניתק את זרימת המים, ולכן איבדה הברכה את מעלת המעיין (רמב״ם בפירושו, ר״ש משאנץ, רע״ב, וכן פירשנו). ואף שהייתה הברכה ריקה לפני כן, והמים שבה הגיעו כולם מהמעיין (ראב״ד בבעלי הנפש, תפארת ישראל). ומהרמב״ם בהלכותיו (מקוואות פ״ט ה״ט) עולה, שפירש, שהייתה הברכה מלאה במי גשמים, והזרים לתוכה מעיין, ו״הפסיקו״, כלומר שהמעיין נעצר בברכה ואינו ממשיך לזרום מעבר לה, ולכן דין הברכה כמקווה ולא כמעיין. וכשעלתה הברכה על גדותיה, והמעיין ממשיך לזרום, שבה הברכה לדין מעיין, אך רק לאחר שיצאו ממנה כל המים שהיו בה בעת שהיה דינה כמקווה.   

העבירו על גבי בריכה והפסיקו  

זב הוא אדם שיצאה מאיבר מינו הפרשה מוגלתית פעמיים רצופות, והוא טמא בטומאה חמורה (ומבואר העניין במסכת זבים), ונאמר בתורה: “וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ... וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר" (ויקרא טו,יג). ובסדר טהרת המצורע נאמר: “וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים... וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר" (ויקרא יד,ה–ז). וטהרה מטומאת מת היא על ידי הזאת מי אפר פרה אדומה (במדבר פרק יט), שנאמר בהם: “וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי" (במדבר יט,יז–יח). ומים חיים האמורים בשלוש הלכות אלה הם מי מעיין דווקא, ואם נותקה זרימת המעיין, אין המים נקראים ‘חיים׳ ונפסלו מלקיים בהם שלוש הלכות אלה (רע״ב). אולם, גם לפני שיצאו מהברכה כל המים הקודמים, דינה כמעיין לטבילת שאר הטמאים, שאין צורך בארבעים סאה, ומטהרת גם בזחילה (רא״ש, מאירי).

פסול לזבים ולמצורעים ולקדש מהן מי חטאת  

אם שוב חָזַר וְהִמְשִׁיכוֹ, את המעיין לברכה – עדיין הוא פָּסוּל לטבילת זָבִים, ולהזאה על המְּצוֹרָעִים בעת טהרתם, וּלְקַדֵּשׁ מֵהֶן, ממים אלה, מֵי חַטָּאת לצורך הזאה על טמא מת עם אפר פרה אדומה, ששלושה אלו צריכים “מים חיים״ דווקא (שם מ״ח), כלומר מי מעיין כשהם נובעים, וזאת, עַד שֶׁיֵּדַע שֶׁיָּצְאוּ מהברכה המים הָרִאשׁוֹנִים שהיו בה כשהפסיק את המעיין, ומאותה שעה דין הברכה כמעיין.

חָזַר וְהִמְשִׁיכוֹ – פָּסוּל לַזָּבִים וְלַמְּצוֹרָעִים וּלְקַדֵּשׁ מֵהֶן מֵי חַטָּאת, עַד שֶׁיֵּדַע שֶׁיָּצְאוּ הָרִאשׁוֹנִים. 

אם הֶעֱבִירוֹ, את המעיין, עַל גַּבֵּי (אחורי) כֵלִים ולא בתוכם, אוֹ עַל גַּבֵּי סַפְסָל, שאף שאין לו תוך, הוא ראוי לקבל טומאה –

הֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי כֵלִים אוֹ עַל גַּבֵּי סַפְסָל –

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא כְּמוֹ שֶׁהָיָה, שדינו ככל מעיין.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא כְּמוֹ שֶׁהָיָה. 

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: חששו חכמים שילמדו אנשים לטבול במעיין שהעבירו בתוך כלים, ולכן אין מימיו נחשבים כמי מעיין, אלא הֲרֵי הוּא כַּמִּקְוֶה של מי גשמים, שיש צורך בארבעים סאה מים מכונסים ולא בזחילה ובכל שהוא,

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא כַּמִּקְוֶה, 

הכוונה, שהמים עברו על הצד האחורי של הכלים (=על גבי), שאין זה ‘בית קיבול׳, ואין המים נחשבים ‘שאובים׳, אולם אם עבר המעיין בתוך חלל הכלים, הרי המים נפסלים לטבילה כמבואר במשנה הקודמת (רמב״ם, רא״ש, רע״ב, וכך פירשנו). והר״ש משאנץ פירש “על גבי״ במשמעות ‘על׳ וביאר, שהעבירו על כלים נקובים, שאינם פוסלים את המים (ראו לעיל פ״ד מ״ה בהרחבות).   

העבירו על גבי כלים  

טעמו של רבי יוסי מתבאר בהמשך הדברים (כמו במקומות רבים שרבי יוסי ‘נימוקו עמו׳, כלומר מנמק את שיטתו, ראו בבלי עירובין יד,ב ורש״י): “ובלבד שלא יטביל על גבי הספסל״, ומכיוון שהספסל פסול לטבילה על גביו, לכן הוא מפסיק בין מקור המעיין לבין ההמשך (אליהו רבא). מקור המילה “ספסל״ מן הלטינית – <eng>subsellium</eng>. הספסל הוא מושב מאורך המתאים לישיבה של כמה אנשים יחד. ספסלים שימשו רבות במקומות ציבוריים, כגון פונדקים, בתי-ספר ובבית המדרש. בזמן חכמים היו שני דגמים של ספסלים, האחד בעל ‘ראשים׳, צדדים בעלי משענות גבוהות התומכות במושב הספסל, והשני בעל רגליים נמוכות בארבע פינותיו. בדרך כלל, היה הספסל עשוי עץ, אך נזכרו גם ספסלים מחומרים אחרים, ובעיקר אבן, שהייתה בשימוש רב, גם בשל העובדה שאינה מקבלת טומאה. פירשנו כרמב״ם ורא״ש, ש״ריבה עליו״ – הוסיף מים שאובים, והתרחבה הזרימה. ואם זרם המעיין גם לפני ההוספה, ניתן לטבול בו כמעיין גם במקום ההרחבה, שכן מי המעיין מעורבים בכולו, אבל אם עמד ורק כעת שב לזרום, דינו כמעיין באופן חלקי. ויש מפרשים “ריבה עליו״, לא שהוסיף מים אלא שחפר ברכות, ונמשכו לתוכם למי המעיין. לדרך זו, אם המעיין זרם גם לפני כן, ניתן לטבול בו כמעיין במקום הזרימה המקורי (אבל הברכות מטהרות רק ב׳אשבורן׳ כמי גשמים). ואם המעיין לא זרם מתחילה, ורק כשחפר גרם למימיו להימשך ולזרום – אינו מטהר כלל בזוחלים אלא באשבורן (ר״ש משאנץ). נדל מקור המילה “נדל״ מארמית, והיא תרגום של ‘מרבה רגלים׳ (ויקרא יא,מב. בבלי חולין סז,ב). על קבוצת מרבי-רגל ( <eng>Myriapoda</eng>) נמנות כמה מחלקות, ביניהם מחלקת רבי הרגליים ( <eng>Diplopoda</eng>) והנדלים ( <eng>Chilopoda</eng>) .

רבי יוסי אומר הרי הוא כמקוה  

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַטְבִּיל אדם או כלים עַל גַּבֵּי הַסַּפְסָל עצמו, אלא לאחר שירדו המים לקרקע, גזרה שמא יטבלו בתוך כלים. והלכה כרבי יוסי.

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַטְבִּיל עַל גַּבֵּי הַסַּפְסָל. 

מַעְיָן שֶׁהוּא מָשׁוּךְ (זורם) כְּנָדָל (מרבה רגליים), שיש לו זרימה עיקרית, וממנה מתפצלים ערוצים קטנים, ורִיבָּה (הוסיף) עָלָיו מים שאובים וְהִמְשִׁיכוֹ, שהרחיב את ערוצי זרימתו –

מַעְיָן שֶׁהוּא מָשׁוּךְ כְּנָדָל, רִיבָּה עָלָיו וְהִמְשִׁיכוֹ –

הֲרֵי הוּא כְּמוֹ שֶׁהָיָה, שדינו כמעיין גם במקומות ההרחבה, אף שנגרמה מחמת מים שאובים.

הֲרֵי הוּא כְּמוֹ שֶׁהָיָה. 

אבל אם הָיָה המעיין עוֹמֵד, שלא הייתה בו זרימה, וְרִיבָּה עָלָיו מים שאובים וְהִמְשִׁיכוֹ, שחזר לזרום בגללם והתרחב –

הָיָה עוֹמֵד, וְרִיבָּה עָלָיו וְהִמְשִׁיכוֹ – 

שָׁוֶה דינו מצד אחד לַמִּקְוֶה של מי גשמים, בכך שניתן לְטַהֵר בו רק בְּאַשְׁבּוֹרֶן, במקום שהמים מכונסים ועומדים, ולא במקומות של זרימה,

שָׁוֶה לַמִּקְוֶה לְטַהֵר בְּאַשְׁבּוֹרֶן, 

וְשווה מצד אחר לַמַּעְיָן לְהַטְבִּיל בּוֹ, גם אם שיעורו כָּל שֶׁהוּא, שאין צריך ארבעים סאה.

וְלַמַּעְיָן לְהַטְבִּיל בּוֹ כָּל שֶׁהוּא. 

כָּל הַיַּמִּים דינם כַּמִּקְוֶה של מי גשמים, שֶׁכך נֶאֱמַר: "וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים" (בראשית א,י), הרי שהם נחשבים מקווה מים ולא מעיין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

כָּל הַיַּמִּים כַּמִּקְוֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים", דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַיָּם הַגָּדוֹל, האוקיינוס, והים התיכון המחובר לו, לבדו דינו כַּמִּקְוֶה, שעליו בלבד מדובר בפסוק זה. ולֹא נֶאֱמַר "יַמִּים" לשון רבים, אֶלָּא מפני שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, בים הגדול עצמו, מִינֵי יַמִּים הַרְבֵּה, בעלי תכונות אחרות למים ולגידוליהם. אבל הימים הקטנים דינם כמי מעיין לטבילה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַיָּם הַגָּדוֹל כַּמִּקְוֶה; לֹא נֶאֱמַר “יַמִּים״, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִינֵי יַמִּים הַרְבֵּה. 

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל הַיַּמִּים אינם כמקווה ואינם מים חיים, אלא יש להם מעמד ביניים. שמצד אחד הם מְטַהֲרִים אף בְּזוֹחֲלִין, כאשר הם זורמים, בדומה למי מעיין שמטהרים כאשר יצאו ממקומם, ולא כמקווה;

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל הַיַּמִּים מְטַהֲרִים בְּזוֹחֲלִין, 

לדעת רבי מאיר, כל הימים שבעולם, הן אלה המחוברים לאוקיינוס, והן אלה הנפרדים, אין להם דין מעיינות כלל, והם מטהרים רק בעודם עומדים, ולא כשזורמים מים מהים, וכן אינם נחשבים מים חיים לטהרת זבים, מצורעים ומי חטאת (ראו להלן). ואולם, לגבי הצורך בארבעים סאה, אין לכך השלכה, שכן במקומם יש בהם תמיד ארבעים סאה, ואם נותקו מים מהים, אינם מטהרים בפחות מארבעים סאה (ראו לעיל משנה א).   

כל הימים כמקוה  

הרחבות

לדעת רבי יהודה הפסוק עוסק רק בים הגדול, שאליו התנקזו המים בימי בריאת העולם כמתואר בתורה שם (רע״ב). והים הגדול הוא האוקיינוס, ויש אומרים, שגם הים התיכון המחובר אליו כלול בדברי רבי יהודה (תפארת ישראל פרה פ״ח מ״ח, וראו גם דעת רבי יהודה בברכות פ״ט מ״ב). אבל שאר הימים, דינם כמעיין לכל דבר לדעתו, כולל להגדרת ‘מים חיים׳ לעניין זבים, מצורעים ומי חטאת.   

רבי יהודה אומר הים הגדול  

כלומר, שהוא מנקז אליו נהרות רבים (רע״ב). ויש מפרשים על פי האמור בספרי (עקב לט): “׳וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים׳ – והרי ים אחד הוא, שנאמר: ‘יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד׳, מה תלמוד לומר ‘ימים׳? מגיד שלא שוה טעם דג העולה מעכו לטעם דג העולה מצידון, ולא העולה מצידון לעולה מאספמיא״ (רא״ש).   

שיש בו מיני ימים הרבה  

ביארנו כפי הפירוש הפשוט במשנתנו, וכפי שהבינו רוב המפרשים (ר״ש משאנץ ועוד), שרבי יוסי חולק הן על רבי מאיר, האומר שכל הימים דינם כמקווה, והן על רבי יהודה, המחלק בין הים הגדול, שהוא נחשב מקווה לדעתו, לבין שאר הימים שדינם כמעיין. אמנם, נראה, שהרמב״ם הבין, שרבי יוסי סבור בעיקר כרבי יהודה, המחלק בין הים הגדול לשאר הימים (שהם “כל הימים״ בדברי רבי יוסי), ורק מוסיף עליהם, שמימיהם של שאר הימים הם כמעיין, רק כשהם נמצאים במקומם, אך כאשר הם זוחלים ויוצאים מן הים – נעשה דינם כדין הנהרות, שאינם נחשבים מים חיים, אף שכשרים לטבילת טמאים (משנה אחרונה, וראו ברמב״ם הלכות פרה אדומה פ״ו ה״י–הי״א).   

רבי יוסי אומר כל הימים וכו׳  

ראו לעיל משנה א בהרחבות.   

לזבים ולמצורעים ולקדש מהם מי חטאת  

ומצד אחר, הריהם כמקווה לעניין שהם פְסוּלִין לטבילת זָבִים ולטהרת מְצוֹרָעִים וּלְקַדֵּשׁ מֵהֶן מֵי חַטָּאת, שאינם נובעים כמעיין. והלכה כרבי יוסי.

וּפְסוּלִין לַזָּבִים וְלַמְּצוֹרָעִים, וּלְקַדֵּשׁ מֵהֶם מֵי חַטָּאת. 

הַזּוֹחֲלִין (מים זורמים) כגון נהר – דינם כַּמַּעְיָן, שניתן לטבול בהם גם בעודם זורמים ובכל כמות מים. וְהַנּוֹטְפִים (מי גשמים) – מטהרים כַּמִּקְוֶה, רק בעודם מכונסים, ורק בכמות של ארבעים סאה ומעלה.

הַזּוֹחֲלִין – כַּמַּעְיָן. וְהַנּוֹטְפִים – כַּמִּקְוֶה.

ובעניין זה מסופר, הֵעִיד רַבִּי צָדוֹק, ששמע מרבותיו עַל הַזּוֹחֲלִין שֶׁרַבּוּ עַל הַנּוֹטְפִים, שאם התערבו מי גשמים בנהר, ומי הגשמים הם המיעוט, שֶׁהֵם כְּשֵׁרִים לטבילה גם בזחילתם, כדין מעיין.

הֵעִיד רַבִּי צָדוֹק, עַל הַזּוֹחֲלִין שֶׁרַבּוּ עַל הַנּוֹטְפִים – שֶׁהֵם כְּשֵׁרִים. 

וְנוֹטְפִים, הכשרים רק כמקווה, שֶׁעֲשָׂאָן זוֹחֲלִין, שנסדק קיר המקווה, והמים זוחלים החוצה, שנפסל בכך המקווה –

וְנוֹטְפִים שֶׁעֲשָׂאָן זוֹחֲלִין – 

סוֹמֵךְ (משעין) אֲפִילּוּ מַקֵּל, או אֲפִילּוּ קָנֶה כדי לחסום את הזרימה, ואֲפִילּוּ זָב וְזָבָה, שהם טמאים, יכולים לחסום את המים בגופם, והטמא יוֹרֵד וְטוֹבֵל במים הנקווים, אלו דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

סוֹמֵךְ אֲפִילּוּ מַקֵּל, אֲפִילּוּ קָנֶה, אֲפִילּוּ זָב וְזָבָה, יוֹרֵד וְטוֹבֵל. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. 

כבר שנינו לעיל (פ״א מ״ז–מ״ח, לעיל משנה א ועוד), שיש שלושה יתרונות למעיין על פני מי גשמים: שאין צורך בארבעים סאה; שניתן לטבול בו גם במצב של זחילה, ולא רק כשהמים כנוסים ועומדים; ושהמים נקראים ‘מים חיים׳ וכשרים לטהרת זב ולהזאת מצורע ולמי חטאת פרה אדומה. ובמשנתנו ב״זוחלין״ הכוונה למים שבאו מכוח נביעה, כגון נחל או נהר, וב״נוטפים״ הכוונה למי גשמים (ר״ש משאנץ, רע״ב, וכך פירשנו). ויש מפרשים, שמשנתנו עוסקת רק במים שמקורם ממעיין: ‘זוחלין׳ הם מים שזוחלים וזורמים ממנו והלאה ברצף, כגון נהרות ונחלים, ו׳נוטפים׳ הם מי מעיין שמטפטפים, ודינם כמי גשמים, שמטהרים רק כשיתאספו מהם ארבעים סאה בבור, ואינם כשרים לזב, למצורע ולמי חטאת (רמב״ם, הגר״א).   

הזוחלין כמעין והנוטפים כמקוה  

משמעות הדבר, שניתן לצרף את מי הגשמים ולטבול. ואף שאין צורך בארבעים סאה, צריך כל הנטבל להתכסות בבת אחת (רע״ב). ולפי הרמב״ם (ראו לעיל), כוונת עדותו של רבי צדוק היא, שאם חלק מהמעיין בא לבור בזרימה רציפה, גם מה שמטפטף מתבטל, והכול נחשב מעיין.   

הזוחלין שרבו על הנוטפים... כשרים  

לפירוש הראשון, הכוונה, שגם אדם טמא יכול לחסום את זחילת מי המקווה החוצה. ומגע הטמא אינו מטמא את המים, שמקווה אינו מקבל טומאה (ראו לעיל פ״א מ״ו). ולפירוש הרמב״ם, הכוונה, שמעיין שהוזרם ברצף על ידי מקל או קנה – כשר אפילו לטבילת זב הצריך דווקא מים חיים (בשונה מזב, זבה יכולה לטבול גם במקווה של מי גשמים, והוזכרה כאן כדי להשמיע, שמקווה זה מטהר גם מאיסור כרת של זבה לבעלה). ויש מי שפירש לדרך זו, שאפילו אם זב או זבה אוחזים במקל – המעיין נחשב זוחל ברצף וכשר (הגר״א).   

אפילו זב וזבה  

אין מעבירים מים למקווה על ידי דבר המקבל טומאה ולא על ידי אדם, למשל אם מעביר את מי הגשמים על ידי דף עץ, יניח אותו על הקרקע ולא יאחז בידו. אולם, אם מעביר מים ממקווה למקווה או ממעיין למקווה, יש מתירים להעביר בכל כלי (שולחן ערוך יורה דעה רא,מח–מט).   

סומך אפילו מקל  

מקווה של מי גשמים שנפרץ אחד מכתליו, והמים יוצאים דרך הסדק, אם יש ארבעים סאה עד הסדק – כשר. ואם אין ארבעים סאה עד הסדק, כך שאם לא יחסום, ייחסר המקווה משיעורו המינימלי – פסול גם לפני שיצאו המים, מפני שנחשב ‘זוחלין׳. ואין לסתום את הסדק ביד או בדבר היכול לקבל טומאה, ויש מי שמתיר (שם,נ). ויש מחמירים בכל זה, גם אם יש ארבעים סאה עד לגובה הנקב, שהזחילה בחלק העליון של המקווה פוסלת, ולכתחילה, יש לסתום את הנקב גם במצב כזה (רמ״א). העיד רבי צדוק לאחר החורבן, התעורר הצורך לאסוף ולרכז את דברי התורה, כך שיהיו מסודרים לפני החכמים ולומדי התורה, ולא יישכחו על ידי הצרות ושעבוד המלכויות. מסכת עדויות, שבה נמצאת גם ‘עדות׳ זו של רבי צדוק, כוללת עדויות רבות של חכמים על הלכות שנפסקו למעשה בדורות שלפניהם או על הלכות ששמעו מרבותיהם. רבי צדוק היה כהן וחכם שחי בסוף ימי בית המקדש השני, והיה ידוע בצדקותו המופלגת. כאשר רבן יוחנן בן זכאי יצא מירושלים ליבנה לקח אותו עמו. רבי צדוק נמנה בין חשובי החכמים ביבנה, ונפטר בזקנה מופלגת. מסופר, שציווה את בנו רבי אליעזר, מחכמי יבנה, לקברו בדרך הקבורה העתיקה שהייתה נהוגה מזמן הבית, כפי שקבר הוא את אביו (שמחות פי״ב מ״ט).

כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו  

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טוּמְאָה, כגון כלי או אדם – אֵין מַזְחִילִין בּוֹ, כלומר אין מתקנים בו את זחילת מי המקווה, והלכה כרבי יוסי.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טוּמְאָה – אֵין מַזְחִילִין בּוֹ. 

גַּל שֶׁנִּתְלַשׁ והתנתק מהים הסוער, וּבוֹ כמות של אַרְבָּעִים סְאָה מים, וְנָפַל עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים הטמאים שעל החוף – נעשו טְהוֹרִים, שנחשב הדבר שטבלו בתוך גל.

גַּל שֶׁנִּתְלַשׁ וּבוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, וְנָפַל עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים – טְהוֹרִים.

כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מים שאינם שאובים, גם אם לא ידוע, אם הם ממעיין או מגשם – טוֹבְלִין טמאים ונטהרים, וּמַטְבִּילִין ומטהרים בו כלים טמאים. וכך מַטְבִּילִין בַּחֲרִיצִין (חפירות) וּבַנְּעִצִים, חפירות צרות בתחתיתן, וּבְפַרְסַת הַחֲמוֹר שיצרה גומא קטנה בבוץ, הַמְעוֹרֶבֶת, שמימיה מתערבים בארבעים סאה מים שהצטברו בַּבִּקְעָה, באזור השדות.

כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה – טוֹבְלִין וּמַטְבִּילִין. מַטְבִּילִין בַּחֲרִיצִין וּבַנְּעִצִים, וּבְפַרְסַת הַחֲמוֹר הַמְעוֹרֶבֶת בַּבִּקְעָה. 

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מַטְבִּילִין בַּחַרְדְּלִית (מפל מי גשמים), שלכל אורך הזרם יחד יש ארבעים סאה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מַטְבִּילִין בַּחַרְדְּלִית. 

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין מַטְבִּילִין בצורה כזו, אלא כשיש ארבעים סאה מכונסים.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין מַטְבִּילִין. 

כלומר, גל שנתלש מן הים. משנה זאת הולכת לשיטת רבי יוסי לעיל (משנה ד) שלים יש דין של מעיין, והוא מטהר גם בדרך זחילה, וכך הגל מטהר תוך כדי נפילתו (תוי״ט בשם הרא״ש). ואולם יש צורך בארבעים סאה, מפני שהגל אינו מחובר למקורו (ש״ך יורה דעה רא סק״כ). ויש אומרים, שמדובר בדין מעיין לכל דבר, שהרי גם מעיין אינו מטהר אדם בפחות מארבעים סאה, מפני שצריך שיכסה את כל הגוף בבת אחת (רא״ש).   

גל שנתלש  

אף שלא התכוון האדם לטבול, מועילה לו הטבילה לעניין חולין אך לא לעניין מעשר שני או תרומה וקדשים, שבהם יש צורך בכוונה מראש לטבול לטהרה (רמב״ם, רע״ב). ובבבלי (חגיגה יט,א) ביארו, שמדובר שהאדם ישב וציפה לגל שיפול עליו ויטהר אותו.   

ונפל על האדם  

כלומר, אם לא ידוע אם אלה מי מעיין או מי גשמים, יש צורך בארבעים סאה בין לאדם ובין לכלים, ובתנאי שידוע, שאינם מים שאובים, שאז לא ניתן לטבול בהם כלל (תפארת ישראל).   

כל מקום שיש בו ארבעים סאה  

כלומר, שאם חמור צעד בבקעה, וצעדיו יצרו גומות קטנות צמודות למקווה כשר, והגומות מלאות מים ומחוברות למקווה – ניתן לטבול כלי קטן בגומות אלה.    

ובפרסת החמור המעורבת  

הסבירו ראשונים, כי לדעת בית שמאי, ניתן לטבול ב׳נוטפים׳, כלומר מי גשמים בדרך זחילתם (רמב״ם, ר״ש משאנץ), והוא בניגוד למה ששנינו בדרך כלל במסכת זאת, שמי גשמים מטהרים רק באשבורן, שהוא כדעת בית הלל. ויש מי שפירש, שגם בית שמאי התירו דבר זה, רק כאשר יש גומה בתחתית המדרון (ר״ש משאנץ, ראו משנה  אחרונה).   

בית שמאי אומרים מטבילין בחרדלית  

יש אומרים, שגם לדעת בית הלל, אם יש כבר ארבעים סאה מכונסים בתחתית המדרון, והם מהווים מקווה כשר, ניתן לטבול גם בזרם המתחבר אליו (ראב״ד עדויות פ״ה מ״ב, וראו להלן  פ״ז מ״ו).   

בית הלל אומרים אין מטבילין  

אף שהכלים מקבלים טומאה, וכבר שנינו, שמקווה שמתהווה על ידי דבר שמקבל טומאה אינו כשר (ראו במשנה הקודמת), כאן התהוות המים היא בטהרה, והכלים רק מונעים מן המים לצאת (ראו תוי״ט באריכות). חרדלית הכוונה לזרם או למפל מים היורד מן ההר. רב האי גאון (שגרס כאן “הרדלית״) סבור, שמקור המילה במילים ‘הר דל׳ (בחילוף העיצורים ח–ה), כלומר מים הזורמים מגובהו (‘דליו׳) של ההר. יש סבורים, שמקור המילה מיוונית <eng>χαράδρα</eng> (כָרַדְרָה), ומשמעה ‘נחל הררי׳, ‘זרם מים שחצב דרכו בצדי ההר׳.

ומודים שהוא גודר כלים  

וּמוֹדִים בית הלל, שֶׁהוּא גּוֹדֵר, עושה מעין סכר למי החרדלית, על ידי כֵּלִים, וְטוֹבֵל בָּהֶם, במים שנקוו על ידי הכלים. וְאולם הכֵלִים שֶׁגָּדַר בָּהֶם לֹא הוּטְבְּלוּ, לא נטהרו (אם היו טמאים), שהרי צד אחד של הכלים לא טבל במים. והלכה כבית הלל.

וּמוֹדִים שֶׁהוּא גּוֹדֵר כֵּלִים וְטוֹבֵל בָּהֶם. וְכֵלִים שֶׁגָּדַר בָּהֶם – לֹא הוּטְבְּלוּ. 

מַעְיָן שֶׁהֶעֱבִירוֹ, כיוון את זרימתו, עַל גַּבֵּי הַשּׁוֹקֶת כשהיא כלי ואינה חצובה בסלע (ראו בסוף הפרק הקודם), ונכנסו המים לתוכה – פָּסוּל, פסולים המים לטבילה, כדין מים שאובים בכלי. 