Keilim

כלים

הָעוֹשֶׂה שְׁלשָׁה פִּטְפּוּטִים ('רגליים') עשויים טיט בָּאָרֶץ, וְחִבְּרָן זה לזה בראשם כעין חצובה או לקרקע, בְּטִיט, כדי לִהְיוֹת שׁוֹפֵת (להניח) עֲלֵיהֶן אֶת הַקְּדֵירָה – טְמֵאָה. שדינו של מתקן זה ככירת חרס, המקבלת טומאה מאווירה, כגון אם נפלה נבלת שרץ טמא בין הפטפוטים.

הָעוֹשֶׂה שְׁלשָׁה פִּטְפּוּטִים בָּאָרֶץ, וְחִבְּרָן בְּטִיט לִהְיוֹת שׁוֹפֵת עֲלֵיהֶן אֶת הַקְּדֵירָה – טְמֵאָה.

אבל אם קָבַע (תקע) שְׁלשָׁה מַסְמְרִין בָּאָרֶץ כדי לִהְיוֹת שׁוֹפֵת עֲלֵיהֶן הַקְּדֵרָה, אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה בְּרֹאשׁוֹ של כל מסמר מָקוֹם, כדי שֶׁתְּהֵא הַקְּדֵרָה יוֹשֶׁבֶת עליו – טְהוֹרָה. מפני שהמסמרים עשויים מתכת, וכבר שנינו בסוף הפרק הקודם, שכירה של מתכת טהורה.

קָבַע שְׁלשָׁה מַסְמְרִין בָּאָרֶץ לִהְיוֹת שׁוֹפֵת עֲלֵיהֶן הַקְּדֵרָה, אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה בְּרֹאשׁוֹ מָקוֹם שֶׁתְּהֵא הַקְּדֵרָה יוֹשֶׁבֶת – טְהוֹרָה. 

הָעוֹשֶׂה, המתקין, שְׁתֵּי אֲבָנִים לשמש ככִירָה, להבעיר ביניהן אש ולהניח עליהן קדרה, וְחִבְּרָם זו לזו או לקרקע בְּטִיט – טְמֵאָה, מקבלת טומאה, שהטיט המחבר מחשיב את האבנים לכירת חרס.

הָעוֹשֶׂה שְׁתֵּי אֲבָנִים כִּירָה וְחִבְּרָם בְּטִיט – טְמֵאָה. 

רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה אבן שְׁלִישִׁית, אוֹ עַד שֶׁיִּסְמוֹךְ את שתי האבנים לְכוֹתֶל. ואין הלכה כמותו.

רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה שְׁלִישִׁית, אוֹ עַד שֶׁיִּסְמוֹךְ לְכוֹתֶל. 

חיבור הטיט יכול להתפרש בשני פנים: או שחיבר את הפטפוטים זה לזה בראשם במעין טבעת של טיט, כדי לשפות עליה קדרה (כחצובה), או שחיבר כל אחד מהם בפני עצמו אל הקרקע (ורבים מהמפרשים נקטו, שפירוש זה הוא העיקרי). אכן, להלכה נראה, שאין מחלוקת בין הפירושים, ובכל אחד מהאופנים – טמא (תוספתא ה,ב; רמב"ם הלכות כלים פט"ו הי"ז; חזון איש ח,א). והגר"א גרס אחרת בדברי התוספתא, ולדעתו, החיבור של הפטפוטים זה לזה אינו מועיל כלום, אלא רק החיבור אל הקרקע הוא ההופך אותם להיחשב לכירה.    

העושה שלושה פטפוטים בארץ וחברן וכו'   

כפי שכתבנו לעיל, בעניין הפטפוטים, גם כאן בעניין האבנים אפשר לפרש את החיבור בטיט בשני אופנים: או שמחבר כל אבן בפני עצמה אל הקרקע, ולפירוש זה מובן איך ייתכן מצב של חיבור "אחת בטיט ואחת שלא בטיט". או שהפירוש הוא, שמחבר את האבנים זו לזו. ולפירוש זה יש לומר, שסיום המשנה מדבר בשלוש אבנים, שחיבר שתיים מהן זו לזו, והשלישית עומדת בפני עצמה, וכשיטת רבי יהודה, המצריך שלוש אבנים (ר"ש משאנץ), או שהוא אף לדברי הכול, ובמקרה ששתי האבנים המחוברות אינן מחזיקות את הקדרה ללא הצטרפות האבן הנוספת.   

אחת בטיט ואחת שלא בטיט טהורה  

אם אבן אַחַת מחוברת בְּטִיט לקרקע או לאבן אחרת, וְאבן אַחַת מותקנת שֶׁלֹּא בְּטִיט – הכירה טְהוֹרָה.

אַחַת בְּטִיט וְאַחַת שֶׁלֹּא בְּטִיט – טְהוֹרָה. 

הָאֶבֶן שֶׁהָיָה שׁוֹפֵת, מניח את הקדרה, עָלֶיהָ וְעַל הַתַּנּוּר שבצדה, או עָלֶיהָ וְעַל הַכִּירָה, או עָלֶיהָ וְעַל הַכּוּפָּח, ומבעיר אש מתחת – טְמֵאָה, מקבלת טומאה, שהיא נעשית חלק ממתקני בישול אלה.

הָאֶבֶן שֶׁהָיָה שׁוֹפֵת עָלֶיהָ וְעַל הַתַּנּוּר, עָלֶיהָ וְעַל הַכִּירָה, עָלֶיהָ וְעַל הַכּוּפָּח – טְמֵאָה.

אבל אם היה שופת עָלֶיהָ וְעַל הָאֶבֶן, עָלֶיהָ וְעַל הַסֶּלַע המחובר לקרקע, או עָלֶיהָ וְעַל הַכּוֹתֶל – טְהוֹרָה, כפי ששנינו במשנה הקודמת.

עָלֶיהָ וְעַל הָאֶבֶן, עָלֶיהָ וְעַל הַסֶּלַע, עָלֶיהָ וְעַל הַכּוֹתֶל – טְהוֹרָה. 

וְזוֹ הָיְתָה כִּירַת הַנְּזִירִים שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, שהייתה עשויה מאבן שֶׁכְּנֶגֶד הַסֶּלַע.

וְזוֹ הָיְתָה כִּירַת הַנְּזִירִים שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁכְּנֶגֶד הַסֶּלַע. 

כִּירַת הַטַּבָּחִים, המבשלים תבשילים רבים,

כִּירַת הַטַּבָּחִים,  

הר"ש משאנץ (ועוד) כתב, שמדובר באבן שמחוברת בטיט אל הקרקע (או אל התנור). ואם אינה מחוברת בטיט – אינה מקבלת טומאה. ודין "עליה ועל האבן" מדבר אף הוא באבן המחוברת אל הקרקע, אלא שהאבן השנייה אינה מחוברת אל הקרקע, וכפי הכלל שנאמר במשנה הקודמת. אכן, יש שפירש, שמשנתנו מחדשת, שבאבן הסמוכה לתנור או לכירה, די בסמיכות האבן, וטמאה אף ללא חיבור של טיט. ורק באבנים ופטפוטים, שאין שם כלי ממשי, הצריכו חיבור בטיט (משנה אחרונה).    

האבן שהיה שופת עליה ועל התנור  

בפירוש הראב"ד על התורת כהנים (על ויקרא יא,לה) כתב, שהכוונה דווקא לאבן גדולה, שאינה עומדת להיטלטל למקום אחר, ובדומה לסלע ולכותל הנזכרים בסמוך. וטעם הדבר, כפי הנראה שם, הוא, שדין זה קשור בהלכה שלפיה אין תנור וכיריים מקבלים טומאה, אלא אם שייכת בהם 'נתיצה' (וראו קרבן אהרן שם).   

עליה ועל האבן  

המפרשים כתבו, שהכוונה לכירה שהייתה בלשכת הנזירים שבמקדש, בדרום-מזרח עזרת הנשים, שכפי המתואר: "שם הנזירין מבשלין את שלמיהן ומגלחין את שערן ומשלחים תחת הדוד" (מידות פ"ב מ"ה, וראו במדבר ו,יח). ועשו כן כדי להימנע ככל האפשר מאפשרות של טומאה (גר"א).   

זו היתה כירת הנזירים שבירושלים שכנגד הסלע  

יש שפירשו, שכל שתי אבנים סמוכות משמשות כירה לעצמה (ראו במשנה הבאה), וכשנטמאת כירה אחת – לא נטמאו השאר (ר"ש משאנץ, רע"ב ועוד). אכן, הגר"א פירש, שכאן מדובר באבנים רחבות, שעל כל אחת מהן מונחת קדרה, המתבשלת באש הבוערת מצד האבנים – ולפיכך כל אבן נידונה בפני עצמה לעניין הטומאה.    

כירת הטבחים וכו'  

בִּזְמַן שֶׁהוּא, הטבח, נוֹתֵן כמה אבנים בשורה, אֶבֶן בְּצַד אֶבֶן, כדי לשפות עליהן כמה קדרות, אף על פי שהאבנים מחוברות זו לזו בטיט, אם נִטְמֵאת אַחַת מֵהֶן – לֹא נִטְמְאוּ כּוּלָּן, שכל זוג אבנים נידון ככירה בפני עצמה.

בִּזְמַן שֶׁהוּא נוֹתֵן אֶבֶן בְּצַד אֶבֶן, נִטְמֵאת אַחַת מֵהֶם – לֹא נִטְמְאוּ כּוּלָּן. 

שָׁלשׁ אֲבָנִים שֶׁהציבן וחיברן זו בצד זו, ועֲשָׂאָן שְׁתֵּי כִּירַיִם, שהאבן האמצעית רחבה, ומשמשת עם כל אחת מהאבנים החיצוניות כמקום שפיתה לקדרה.

שָׁלשׁ אֲבָנִים שֶׁעֲשָׂאָן שְׁתֵּי כִּירַיִם,

אם נִטְמֵאת אַחַת מִן הַחִיצוֹנָה, אחת מן האבנים החיצוניות; אזי מחצית האבן הָאֶמְצָעִית הַמְשַׁמֶּשֶׁת אֶת הכירה הַטְּמֵאָה – טְמֵאָה, ומחציתה השנייה, הַמְשַׁמֶּשֶׁת את הכירה הַטְּהוֹרָה – טְהוֹרָה.

נִטְמֵאת אַחַת מִן הַחִיצוֹנָה; הָאֶמְצָעִית הַמְשַׁמֶּשֶׁת אֶת הַטְּמֵאָה – טְמֵאָה. הַמְשַׁמֶּשֶׁת הַטְּהוֹרָה – טְהוֹרָה. 

אם לאחר מכן נִיטְּלָה האבן החיצונה הַטְּהוֹרָה ממקומה – הוּחְלְטָה (נקבעה) כל האבן הָאֶמְצָעִית לַטּוּמְאָה, שכולה חלק מן הכירה הטמאה. ולהפך, אם נִיטְּלָה האבן החיצונה הַטְּמֵאָה – הוּחְלְטָה הָאֶמְצָעִית לַטְּהוֹרָה.

נִיטְּלָה הַטְּהוֹרָה – הוּחְלְטָה הָאֶמְצָעִית לַטּוּמְאָה. נִיטְּלָה הַטְּמֵאָה – הוּחְלְטָה הָאֶמְצָעִית לַטְּהוֹרָה. 

אם נִטְמְאוּ שְׁתַּיִם, שתי האבנים, הַחִיצוֹנוֹת; אִם הָיְתָה הָאֶמְצָעִית גְּדוֹלָה – נוֹתֵן באמצעית מקום לָזוֹ כְּדֵי שְׁפִיתָה מִכָּאן, וְלָזוֹ כְּדֵי שְׁפִיתָה מִכָּאן, והוא טמא, וְכל הַשְּׁאָר, שאינו משמש לשפות עליו, טָהוֹר. וְאִם הָיְתָה האבן האמצעית קְטַנָּה, ללא מקום מיותר – הַכֹּל טָמֵא, שכולה משמשת לכירות הטמאות.

נִטְמְאוּ שְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת, אִם הָיְתָה הָאֶמְצָעִית גְּדוֹלָה – נוֹתֵן לָזוֹ כְּדֵי שְׁפִיתָה מִכָּאן וְלָזוֹ כְּדֵי שְׁפִיתָה מִכָּאן, וְהַשְּׁאָר טָהוֹר. וְאִם הָיְתָה קְטַנָּה – הַכֹּל טָמֵא. 

אם נִיטְּלָה הָאֶמְצָעִית, ונשארו שתי האבנים החיצוניות, הטמאות; אִם יָכוֹל לִשְׁפּוֹת עָלֶיהָ, על הכירה הרחבה שנוצרה ביניהן יוֹרָה (דוּד) גְּדוֹלָה – הרי זו כירה טְמֵאָה. אם לאחר מכן הֶחֱזִירָהּ את האמצעית למקומה – טְהוֹרָה, כאילו הכירה הרחבה נותצה, ותחתיה נבנו שתי כירות חדשות.

נִיטְּלָה הָאֶמְצָעִית, אִם יָכוֹל לִשְׁפּוֹת עָלֶיהָ יוֹרָה גְּדוֹלָה – טְמֵאָה. הֶחֱזִירָהּ – טְהוֹרָה. 

כאשר ניטלה הטהורה, נטמא אף החלק ששימש אותה באבן האמצעית, מדין דבר הנטפל אל הטמא. ובמקרה ההפוך, כשניטלה הטמאה, נטהר החלק שבאמצעית ששימש אותה, מפני שהכירה הטמאה נחשבת למנותצת (ראו חזון איש  ח,ט).    

ניטלה הטהורה הוחלטה האמצעית וכו'  

בתוספתא (ה,ג–ד) אמרו, ש"כדי שפיתה" של יורה גדולה הוא טפח (8 ס"מ), ולדעת רבי יהודה, מקום שפיתה הוא שלוש אצבעות (כ-6 ס"מ).    

כדי שפיתה  

ומשעה שמֵירְחָהּ בְּטִיט וחיברה לארץ, מְקַבֶּלֶת טוּמְאָה מכאן ולהבא מִשֶּׁיַּסִּיקֶנָּה, את כל אחת מהכירות, כְּדֵי לְבַשֵּׁל עָלֶיהָ אֶת הַבֵּיצָה, כדין כירה חדשה.

מֵירְחָהּ בְּטִיט – מְקַבֶּלֶת טוּמְאָה מִשֶּׁיַּסִּיקֶנָּה כְּדֵי לְבַשֵּׁל עָלֶיהָ אֶת הַבֵּיצָה. 

שְׁתֵּי אֲבָנִים שֶׁעֲשָׂאָם כִּירָה וְנִטְמְאוּ, ואחר כך סָמַךְ לְזוֹ אֶבֶן אַחַת מִכָּאן וּלְזוֹ אֶבֶן אַחַת מִכָּאן, ובכך נוצרו למעשה שלוש כירות, שהאמצעית שבהן טמאה, והאבנים האמצעיות משמשות כל אחת לשתיים מהן – חֶצְיָהּ שֶׁל אבן זוֹ, המשמש לכירה האמצעית, טְמֵאָה, וְחֶצְיָהּ המשמש לכירה החיצונית טְהוֹרָה. וְכן חֶצְיָהּ שֶׁל אבן זוֹ טְמֵאָה, וְחֶצְיָהּ טְהוֹרָה.

שְׁתֵּי אֲבָנִים שֶׁעֲשָׂאָם כִּירָה וְנִטְמְאוּ, סָמַךְ לְזוֹ אֶבֶן אַחַת מִכָּאן וּלְזוֹ אֶבֶן אַחַת מִכָּאן – חֶצְיָהּ שֶׁל זוֹ טְמֵאָה וְחֶצְיָהּ טְהוֹרָה, וְחֶצְיָהּ שֶׁל זוֹ טְמֵאָה וְחֶצְיָהּ טְהוֹרָה.

נִיטְּלוּ האבנים החיצוניות הטְהוֹרוֹת – חָזְרוּ אֵלּוּ, האמצעיות, לְטוּמְאָתָן כבתחילה, שכל אחת טמאה לגמרי, שמשמשת רק את הכירה הטמאה.

נִיטְּלוּ טְהוֹרוֹת – חָזְרוּ אֵלּוּ לְטוּמְאָתָן. 

הָעוֹשֶׂה שְׁלשָׁה פִּטְפּוּטִים ('רגליים') עשויים טיט בָּאָרֶץ, וְחִבְּרָן זה לזה בראשם כעין חצובה או לקרקע, בְּטִיט, כדי לִהְיוֹת שׁוֹפֵת (להניח) עֲלֵיהֶן אֶת הַקְּדֵירָה – טְמֵאָה. שדינו של מתקן זה ככירת חרס, המקבלת טומאה מאווירה, כגון אם נפלה נבלת שרץ טמא בין הפטפוטים. 