Yevamot

יבמות

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵין גֵּט אַחַר גֵּט, הנותן גט ליבמתו, ובא הוא או אחיו ונתן גט לצרתה – אין לגט השני שום משמעות הלכתית. וְלֹא מַאֲמָר אַחַר מַאֲמָר, אם קידש היבם יבמה אחת מהן, אין משמעות לקידושין שהוא עושה באחרת. וְלֹא בְּעִילָה קונה ביבמה אַחַר בְּעִילָה שנעשתה ביבמה האחרת, וְלֹא חֲלִיצָה עושה כלום ביבמה אַחַר חֲלִיצָה שנעשתה ביבמה האחרת.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵין גֵּט אַחַר גֵּט, וְלֹא מַאֲמָר אַחַר מַאֲמָר, וְלֹא בְּעִילָה אַחַר בְּעִילָה, וְלֹא חֲלִיצָה אַחַר חֲלִיצָה.

הגט כאן הוא גט כריתות שנתן היבם ליבמתו כמו איש לאשתו. מדין התורה נתינת הגט אינה משפיעה על היבמה, שכן הגט מועיל רק להתיר אשת איש להינשא לכל אדם, ואילו היבמה משתחררת רק בחליצה. למרות זאת, מפני חשש לתקלות שונות (ראו בבלי נ,ב) תיקנו חכמים שאם נתן לה היבם גט – דינה כחלוצה, שאינו יכול לייבם אותה ואף לא את צרתה (שכך דרשו את הכתוב שנאמר בחליצה: “כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו״ (דברים כה,ט): כיוון שלא בנה – שוב לא יבנה), וקרובותיה אסורות עליו, וכן נפסלה מן הכהונה. אבל גם לאחר גט, חייב היבם לחלוץ ליבמה כדי להתירה להינשא מן התורה (היו שמצאו רמזים בתורה ש׳גט יבמין׳ מועיל כחליצה. אך מוסכם להלכה שגט יבמין אוסר רק מדרבנן).    

גט  

מדין תורה היבמה אינה נקנית ליבם בקידושין כמו אישה לבעלה, אלא דווקא כאשר היבם בא עליה, שנאמר: “יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״ (דברים כה,ה). למרות זאת, תיקנו חכמים מעשה קידושין ביבמה בדומה לקידושי אישה, והוא ה״מאמר״, שאומר היבם ליבמתו: “הרי את מקודשת לי״, ונותן לה כסף או שטר שבו הוא מקבל עליו לזון ולפרנס אותה (תוספתא ב,א). המאמר מייחד לו את היבמה, ואין שאר האחים רשאים לייבם אותה. ואחרי המאמר, הוא ושאר האחים אסורים בשאר היבמות, וכן הוא עצמו נאסר בקרובותיה. עם זאת, אין דין המאמר כייבום גמור, ולכן, אם לבסוף לא רצה לייבם אותה, הוא צריך לחלוץ לה, אך גם לתת לה גט.   

מאמר   

מוסכם על כולם, שלאחר שייבם היבם את היבמה או שחלץ לה, אין עוד תוקף לכל מעשה שיעשה אחד היבמים בה או בצרתה. המחלוקת היא מה קורה לאחר גט או מאמר: לפי רבן גמליאל, הגט והמאמר שווים בעניין זה ליבום ולחליצה, שאין משמעות לחזרה עליהם. ואילו חכמים סבורים, שמכיוון שהמאמר ביבמה אינו קנין מלא, נותר מקום למאמר נוסף לחול, ולכן גם האח השני שעשה מאמר צריך לתת לה גט, והוא אסור בקרובותיה. וכן, מפני שהגט ליבמה אינו דוחה אותה באופן מלא, נותר מקום לגט נוסף לחול, והגט השני אוסר את קרובות היבמה  עליו.   

וחכמים אומרים יש גט אחר גט וכו׳  

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יֵשׁ משמעות לגֵט אַחַר גֵּט, וְיֵשׁ מַאֲמָר אַחַר מַאֲמָר, אֲבָל לֹא אַחַר בְּעִילָה וְלֹא אַחַר חֲלִיצָה כְּלוּם. שאם בא היבם על אחת היבמות, או שחלץ לה, אין משמעות למעשים שנעשו לאחר מכן. והלכה כחכמים.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יֵשׁ גֵּט אַחַר גֵּט, וְיֵשׁ מַאֲמָר אַחַר מַאֲמָר, אֲבָל לֹא אַחַר בְּעִילָה  וְלֹא אַחַר חֲלִיצָה כְּלוּם. 

כֵּיצַד? מהם הכללים בעניין זה?

כֵּיצַד?

יבם שעָשָׂה מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ, כלומר קידושין, כגון שנתן לה כסף ואמר לה: “הרי את מקודשת לי בכסף זה״, וְנָתַן לָהּ אחר כך גֵּט – צְרִיכָה הֵימֶנּוּ, ממנו, חֲלִיצָה, כדי להתיר אותה לכל אדם, שהגט אינו מפקיע את זיקת הייבום אלא רק חליצה.

עָשָׂה מַאֲמָר בִּיבִמְתוֹ,  וְנָתַן לָהּ גֵּט –  צְרִיכָה הֵימֶנּוּ חֲלִיצָה. 

עָשָׂה ביבמתו מַאֲמָר וַאחריו חֲלִיצָה – צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט כדי להתירה, שחליצה מועילה להפקיע זיקת ייבום, אבל לא להפקיע מאמר (קידושין).

עָשָׂה מַאֲמָר וַחֲלִיצָה –  צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט. 

כבר בתלמוד הבבלי (נב,א) תהו, מה מקומה של מילה זו. שהרי, לכאורה, אין כאן פירוט והסבר לגט אחר גט ומאמר אחר מאמר. והסבירו שם, שמילה זו היא מילת פתיחה לעניין חדש, העוסק בדינם של יבם אחד ויבמה אחת. והרמב״ם ביאר, שהמילה ‘כיצד׳ מתייחסת למה שנאמר בסוף המשנה הקודמת: “אבל לא אחר בעילה ולא אחר חליצה כלום״.    

כיצד  

כלומר, צריך לחלוץ אבל לא לייבם. שכיוון שהתחיל לגרשה, גזרו חכמים, שתיאסר בייבום כאילו כבר חלץ לה. ויבם שחלץ ליבמתו אינו רשאי שוב לייבמה, שכך דרשו את הכתוב: “כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו״ (דברים כה,ט) – ‘כיוון שלא בנה שוב לא יבנה׳ (כלומר לא יוכל לבנות אף אם יתחרט. בבלי י,ב).   

עשה מאמר ביבמתו ונתן לה גט צריכה הימנו וכו'  

הלכה כמשנתנו, שהעושה מאמר ביבמתו ואחר כך נתן לה גט חייב לחלוץ לה כדי להתירה להינשא לאחר, ואסור לו לייבם. אמנם אם נתן גט ואמר במפורש, שמטרת הגט היא לבטל את מאמרו, חוזרת זיקת האישה לאחים, ויכולים הם לייבם אותה (ונחלקו הרמב״ם והראב״ד הלכות ייבום וחליצה פ״ה ה״ד, האם הוא עצמו יכול לייבם אותה). (שולחן ערוך אבן העזר קעד,ה).   

עשה מאמר ביבמתו ונתן לה גט  

אורח ההלכה

החליצה אמנם הפקיעה את זיקת הייבום שביניהם, אך המאמר שעשה בה קודם לכן יצר גם מעין קשר קידושין ביניהם, וכדי להתירו הם זקוקים לגט (רע״ב).    

עשה מאמר וחליצה צריכה הימנו גט  

לכתחילה, ראוי שייתן גט תחילה, ורק אחר כך יחלוץ, כדי שלא תצטרך לעשות דבר לאחר החליצה (ערוך השולחן אבן העזר קע,ג).   

עשה מאמר וחליצה  

בבבלי (נב,א) הוצעו שתי אפשרויות להבנת הדברים. אפשרות אחת – שזו היא הדרך הראויה לייבום, שלא יבוא עליה תחילה בלא לקדש אותה, שדרך פריצות היא (ונאמר שם גם, שמי שמייבם בלי שהקדים מאמר תחילה, לוקה בבית הדין). אפשרות שנייה היא, שהתנא בא להדגיש, שאף שעשה קידושין ולכאורה נכנס למסלול הרגיל של קידושין ונישואין – אין זה מפקיע את מצוות הייבום.   

הרי זו כמצוותה  

עָשָׂה ביבמתו מַאֲמָר וּבָעַל – הֲרֵי זוֹ כְּמִצְוָתָהּ, כלומר כך תיקנו חכמים לעשות את מצוות הייבום לכתחילה.

עָשָׂה מַאֲמָר וּבָעַל –  הֲרֵי זוֹ כְּמִצְוָתָהּ. 

נָתַן היבם גֵּט ליבמתו וְאחר כך עָשָׂה בה מַאֲמָר – צְרִיכָה גֵּט נוסף בגלל המאמר שעשה אותה מקודשת מדברי חכמים, וגם חֲלִיצָה כדי לפטור אותה מזיקת הייבום שמן התורה.

נָתַן גֵּט וְעָשָׂה מַאֲמָר – צְרִיכָה גֵּט וַחֲלִיצָה.

אם נָתַן לה גֵּט ואחר כך בָּעַל, כדרך ייבום – צְרִיכָה גֵּט, שהרי בא עליה, ואולם עדיין צריכה חֲלִיצָה כדי לפטור אותה מזיקת הייבום, מפני שאסור היה לו לייבם אותה.

נָתַן גֵּט וּבָעַל –  צְרִיכָה גֵּט וַחֲלִיצָה. 

נָתַן לה גֵּט וְחָלַץ – אֵין אַחַר חֲלִיצָה כְּלוּם, שכבר פקעה הזיקה לגמרי. וכל מה שיעשה בה אחר כך הוא חסר משמעות לדיני הייבום והחליצה.

נָתַן גֵּט וְחָלַץ –  אֵין אַחַר חֲלִיצָה כְּלוּם. 

אם חָלַץ ליבמתו וְאחר כך עָשָׂה בה מַאֲמָר או נָתַן לה גֵּט או בָּעַל אותה;

חָלַץ, וְעָשָׂה מַאֲמָר, נָתַן גֵּט, וּבָעַל; 

אוֹ אם בָּעַל את יבמתו וְאחר כך עָשָׂה בה מַאֲמָר או נָתַן לה גֵּט או חָלַץ לה –

אוֹ בָּעַל, וְעָשָׂה מַאֲמָר, נָתַן גֵּט, וְחָלַץ – 

אֵין אַחַר חֲלִיצָה זו ולא אחר בעילה זו כְּלוּם, והסתיים קשר הייבום ביניהם.

אֵין אַחַר חֲלִיצָה כְּלוּם. 

הטעם לנתינת הגט הנוסף הוא, שהגט הראשון שתוקפו רק מדרבנן דוחה את האישה מזיקת היבם רק למחצה, וכן המאמר שנעשה בה לאחר מכן – יש לו תוקף אך רק למחצה, ולכן יש צורך בגט חדש וחליצה (רע״ב). לפי טעם זה, גם רבן גמליאל, הסבור במשנה א שאין גט אחר גט, יסכים שיש גט לאחר מאמר, ויש מאמר לאחר גט (תוי״ט, על פי בבלי נא,א).   

נתן גט ועשה מאמר צריכה גט וחליצה  

כפי שהוזכר לעיל במשנה א, מעת שנתן היבם גט, היבמה אסורה עליו בייבום. מכל מקום, רק חליצה מפקיעה לגמרי את זיקת הייבום. כיוון שכך, הבעילה עדיין הועילה כמעין ייבום, והם נחשבים כנשואים ולכן יצטרכו גט. ואף שלאחר ייבום בדרך כלל אין צורך בחליצה, כאן היה הייבום אסור (משום ‘שוב לא יבנה׳) ולא הפקיע לחלוטין את הזיקה ביניהם, ולכן צריך גם לחלוץ לה כדי להפקיע את זיקת הייבום (רמב״ם).   

נתן גט ובעל צריכה גט וחליצה  

העירו בבבלי (נג,א), שצריך היה לשנות גם ש׳אין אחר ביאה כלום׳, שהרי יש תוקף לקידושי הביאה. אלא ששנה התנא לשון קצרה, והעדיף להזכיר את התרת היבמה לנישואין הנגרמת על ידי החליצה (תוי״ט). ובתלמוד הבבלי (נב,ב) התבאר, שאמירה זו שאין משמעות למאמר לאחר חליצה היא בשיטת רבי עקיבא, הסבור שאין קידושין תופסין ב׳חייבי לאווין׳ (ראו בהרחבות לעיל פ״ד מי״ג ולהלן משנה ד). והואיל והיבמה אסורה לאחר חליצה באיסור ‘לאו׳ (“לֹא יִבְנֶה״) (בבלי י,ב), אין למאמר שאחר החליצה כל תוקף. אך לשיטת חכמים, שקידושין תופסים בחייבי לאווין, אם עשה מאמר או אם בעל לאחר חליצה – הקידושין תופסים, וממילא תצטרך שוב לצאת בגט (רמב״ם). ובבעילה, דווקא אם בעל אותה לשם קידושין – קידושיו תופסים, אך אם בא עליה בתחילה שלא לשם קידושין – אינה צריכה גט אף לחכמים (מאירי).

אין אחר חליצה כלום  

משנתנו שקבעה שאין אחר חליצה (או בעילה) כלום היא כשיטת רבי עקיבא, הסובר שאין קידושין תופסים ב׳חייבי לאוין׳. ברם, הלכה כחכמים, הסוברים שהמקדש את חלוצתו – אף על פי שעובר בלאו, קידושיו קידושין. ולכן, אם אחר כך בא הוא או אחיו על צרתה (לשם קידושין, מאירי) או עשה בה מאמר – צריכה גט. ומה ששנינו, שאין אחר ביאה כלום, הוא לדעת הכול. ולכן, אם בא על יבמתו וחזר הוא או אחיו וחלץ לה או לצרתה – אין אותה חליצה כלום. וכן, אם חזר אחיו ונתן גט לה או לצרתה – אינו כלום. וכן, אם חזר ועשה בה מאמר או בעל – אינו כלום. וראו להלן משנה ו (שולחן ערוך אבן העזר  קע,יב–יג).   

ומוסיפים: כל הכללים שנאמרו עד כאן בעניין סדר הפעולות השונות – מאמר, גט, חליצה ובעילה – נכונים בכל מקרה, אַחַת, בין אם נעשו ביבָמָה אַחַת שעומדת לפני יָבָם אֶחָד, וְאַחַת, ובין אם נעשו בשְׁתֵּי יְבָמוֹת שעומדות לפני יָבָם אֶחָד.

אַחַת יְבָמָה אַחַת לְיָבָם אֶחָד, וְאַחַת שְׁתֵּי יְבָמוֹת לְיָבָם אֶחָד. 

כֵּיצַד? עָשָׂה מַאֲמָר בָּזוֹ וּמַאֲמָר בָּזוֹ – צְרִיכוֹת שְׁנֵי גִיטִּין, גט לכל אחת, בגלל המאמר, וַחֲלִיצָה לאחת מהן כדי להפקיע את הזיקה, ובכך נפטרת גם צרתה (לעיל פ"ד מי"א).

כֵּיצַד? עָשָׂה מַאֲמָר בָּזוֹ וּמַאֲמָר בָּזוֹ – צְרִיכוֹת שְׁנֵי גִטִּין וַחֲלִיצָה.

עשה מַאֲמָר בָּזוֹ וְנתן גֵט בָּזוֹ – הראשונה צְרִיכָה גֵּט לבטל את המאמר, וצריך חֲלִיצָה לאחת מהן להפקעת הזיקה.

מַאֲמָר בָּזוֹ וְגֵט בָּזוֹ –  צְרִיכָה גֵּט וַחֲלִיצָה. 

עשה מַאֲמָר בָּזוֹ וּבָעַל אֶת זוֹ – צְרִיכוֹת שְׁנֵי גִיטִּין, לזו בגלל המאמר ולזו בגלל הבעילה, וַחֲלִיצָה לאחת מהן.

מַאֲמָר בָּזוֹ וּבָעַל אֶת זוֹ –  צְרִיכוֹת שְׁנֵי גִטִּין וַחֲלִיצָה. 

עשה מַאֲמָר בָּזוֹ וְחָלַץ לָזוֹ – הָרִאשׁוֹנָה צְרִיכָה גֵּט בגלל המאמר, והחליצה שנעשתה לשנייה פטרה את שתיהן מזיקת הייבום.

מַאֲמָר בָּזוֹ וְחָלַץ לָזוֹ –  הָרִאשׁוֹנָה צְרִיכָה גֵּט. 

נתן גֵּט לָזוֹ וְגֵט לָזוֹ – צְרִיכוֹת הֵימֶנּוּ חֲלִיצָה, שיחלוץ לאחת מהן.

גֵּט לָזוֹ וְגֵט לָזוֹ –  צְרִיכוֹת הֵימֶנּוּ חֲלִיצָה. 

נתן גֵּט לָזוֹ וּבָעַל אֶת זוֹ – צְרִיכָה זו שנבעלה גֵּט, וַחֲלִיצָה לאחת מהן.

גֵּט לָזוֹ וּבָעַל אֶת זוֹ –  צְרִיכָה גֵּט וַחֲלִיצָה. 

נתן גֵּט לָזוֹ ועשה מַאֲמָר בָּזוֹ – צְרִיכָה בעלת המאמר גֵּט, וַחֲלִיצָה לאחת מהן.

גֵּט לָזוֹ וּמַאֲמָר בָּזוֹ –  צְרִיכָה גֵּט וַחֲלִיצָה. 

טעם הדבר, שכן המאמר שנעשה בשתי היבמות נחשב להתחלה של ייבום, ודרשו חכמים את הכתוב: “אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו״ (דברים כה,ט) – בית אחד הוא בונה ולא שני בתים. ומכיוון שלאחר המאמר הראשון לא בא על היבמה אלא עשה מאמר בשנייה, אסור לו לייבם אפילו אחת מהן, שכן הוא נראה כממשיך במהלך של בניית שני בתים, וצריך לתת גט לכל אחת בגלל המאמר. אמנם הגט שייתן לכל אחת אינו מפקיע מהן את זיקת הייבום, ולכן יצטרך חליצה לאחת מהן כדי להפקיע מכולן את זיקת הייבום (רש״י, וראו עוד בתוספות ובאורח ההלכה). יש להעיר, כי משנה זו היא לפי שיטת חכמים במשנה א, אבל לשיטת רבן גמליאל אין מאמר אחר מאמר.   

מאמר בזו ומאמר בזו צריכות שני גטין וחליצה  

מוסכם על כל התנאים, שגט שניתן ליבמה אינו משפיע כלל מדין תורה, וחכמים הם שגזרו ופסלו גם את שאר היבמות מלהתייבם לאחריו (בבלי נב,ב). ואמנם, לאחר שבעל את השנייה, עשה בה ייבום מדין התורה, אך חכמים פסלו ייבום זה וחייבוהו לגרשה בגט, שהרי מדין תורה היא אשתו. אלא שחכמים חששו לתקלה שתיגרם, אם תותר להינשא בגט זה בלבד, ולכן הצריכו גם חליצה (תוי״ט לפי הבבלי נ,ב).   

גט לזו ובעל את זו צריכה גט וחליצה  

נתן גֵּט לָזוֹ וְחָלַץ לָזוֹ – אֵין אַחַר חֲלִיצָה כְּלוּם, ושתיהן מותרות להינשא.

גֵּט לָזוֹ וְחָלַץ לָזוֹ –  אֵין אַחַר חֲלִיצָה כְּלוּם. 

חָלַץ לזו וְאחר כך חָלַץ לזו,

חָלַץ וְחָלַץ;

אוֹ חָלַץ לאחת וְאחר כך עָשָׂה מַאֲמָר בשנייה או אחר כך נָתַן גֵּט או בָּעַל את השנייה;

אוֹ חָלַץ וְעָשָׂה מַאֲמָר,  נָתַן גֵּט וּבָעַל; 

אוֹ אם בָּעַל אחת וּבָעַל גם את השנייה,

אוֹ אם בָּעַל אחת וְאחר כך עָשָׂה מַאֲמָר בשנייה או נָתַן לה גֵּט או חָלַץ לה –

אוֹ בָּעַל וְעָשָׂה מַאֲמָר,  נָתַן גֵּט, וְחָלַץ – 

אֵין אַחַר חֲלִיצָה או אחר בעילה כְּלוּם, שאם לאחר החליצה או לאחר הבעילה באחת מהן יעשה מאמר או ייתן גט או יבעל או יחלוץ לשנייה – אין הדבר מעלה או מוריד לדיני ייבום וחליצה, והוא מותר בקרובות השנייה.

אֵין אַחַר חֲלִיצָה כְּלוּם, 

לעניין סדר המשניות, כתבו במפרשים, שהסדר בפרקנו הוא, שבתחילה הביאו את ההלכות הנוגעות ליבמה אחת ולאחר מכן בשתי יבמות, ובכל אחד מהדיונים הקדימו את הדין במי שנתן גט או עשה מאמר, ורק לאחר מכן דנו במי שחלץ או ייבם (בעל). ונתנו (המפרשים בעקבות הבבלי) טעם לדבר, שתחילה דיברו בדרכי הפטור והקניין של היבמה שמדברי חכמים (שהם הגט והמאמר), ורק לאחר מכן דנו בדינים שחלים עליה מן התורה (חליצה וייבום). עיקרון זה מודגם במקומות נוספים במשנה, שבהם הדיון הראשוני הוא בדינים שהם מדרבנן, שהם ‘חביבים׳, ורק לאחר מכן בדינים דאורייתא (תוי״ט במשנה  הבאה).   

חלץ וחלץ... או בעל ובעל  

כפי שהתבאר לעיל במשנה ג, משנתנו הולכת בשיטת רבי עקיבא, הסבור שאין קידושין תופסים ב׳חייבי לאווין׳, וכיוון שיש על היבם איסור ‘לאו׳ (“לֹא יִבְנֶה״) לבוא על היבמה שנחלצה – אם יקדש אותה או יבוא עליה, אין קידושין תופסים בה. אולם הלכה כחולקים עליו, שסבורים שקידושין תופסים בחייבי לאווין, ולכן אם קידש אחד היבמים את אחת היבמות לאחר החליצה – חלים הקידושין, וכן אם בעל אותה לשם קידושין. אך אם בא עליה שלא לשם קידושין – אינה צריכה גט אף לחכמים (מאירי).   

החולץ ליבמתו וחזר הוא או אחיו וחלצו לצרתה – אין החליצה השנייה אוסרת את קרובותיה עליהם. כמו כן, שני יבמים שחלצו ליבמה אחת זה אחר זה – אין חליצה אחרונה כלום, ומותרים בקרובותיה של האחרונה. אמנם, הואיל ומשנתנו שקבעה שאין אחר חליצה כלום היא בשיטת רבי עקיבא (ראו לעיל משנה ג), אך הלכה כחכמים, לכן אם אחר שחלץ ליבמתו, קידש הוא או אחיו אותה או את צרתה או שבעל אחת מהן (לשם קידושין, מאירי ומהרש״א) – מקודשת וצריכה ממנו גט (שולחן ערוך אבן העזר  קע,יג).   

וכן נוהגים דינים אלו גם בשני יבמים ושתי יבמות (תוי״ט).   

בין יבם אחד לשתי יבמות בין שני יבמין וכו'  

וכל הדינים האלה הם בֵּין ביָבָם אֶחָד לִשְׁתֵּי יְבָמוֹת, בֵּין בשְׁנֵי יְבָמִין לִיבָמָה אַחַת, שאם חלץ או בעל אחד מהם את היבמה, אין משמעות למה שיעשה בה השני לדיני ייבום וחליצה.

בֵּין יָבָם אֶחָד לִשְׁתֵּי יְבָמוֹת,  בֵּין שְׁנֵי יְבָמִין לִיבָמָה אֶחָת. 

אם חָלַץ ליבמתו וְאחר כך עָשָׂה בה מַאֲמָר, או נָתַן גֵּט, או בָּעַל;

חָלַץ, וְעָשָׂה מַאֲמָר, נָתַן גֵּט, וּבָעַל;

אוֹ אם בָּעַל את יבמתו וְאחר כך עָשָׂה בה מַאֲמָר, או נָתַן גֵּט, או חָלַץ –

אוֹ בָּעַל, וְעָשָׂה מַאֲמָר, וְנָתַן גֵּט, וְחָלַץ – 

אֵין אַחַר חֲלִיצָה כְּלוּם, שפקעה זיקת הייבום ממנה. ומה שעשה בה היבם לאחר מכן אינו משנה דבר לדיני הייבום; ודבר זה נאמר בֵּין שהייתה חליצה בַּתְּחִלָּה, כגון שחלץ ואחר כך עשה מאמר, בֵּין בָּאֶמְצַע, שנתן גט וחלץ ואחר כך עשה מאמר, בֵּין בַּסּוֹף, שנתן גט ועשה מאמר וחלץ.

אֵין אַחַר חֲלִיצָה כְּלוּם,  בֵּין בַּתְּחִלָּה, בֵּין בָּאֶמְצַע,  בֵּין בַּסּוֹף. 

וְהַבְּעִילָה, בִּזְמַן שֶׁהִיא בַּתְּחִלָּה, שהיא המעשה הראשון שעשה היבם ביבמתו – אֵין אַחֲרֶיהָ כְּלוּם, שבבעילה היא נעשית אשתו לכל דבר, וכל מה שנעשה אחר כך אין לו משמעות. אבל אם הייתה בָּאֶמְצַע, שנתן גט ובעל ועשה מאמר, וכן אם הייתה בַּסּוֹף, שנתן גט ועשה מאמר ואחר כך בעל – יֵשׁ אַחֲרֶיהָ כְּלוּם, מפני שנתינת הגט תחילה עושה את ביאתו ביאה פסולה, שאינה מפקיעה את זיקת הייבום.

וְהַבְּעִילָה, בִּזְמַן שֶׁהִיא בַּתְּחִלָּה – אֵין אַחֲרֶיהָ כְּלוּם.  בָּאֶמְצַע וּבַסּוֹף –  יֵשׁ אַחֲרֶיהָ כְּלוּם. 

שורות הפתיחה הן חזרה מדויקת על פסקה ממשנה ג. וכתבו הפרשנים, שהחזרה באה כהקדמה להמשך הדברים, לומר שלגבי חליצה הדין מוסכם על הכול, אך לגבי בעילה נחלקו (מאירי, תפארת ישראל).    

חלץ ועשה... אין אחר חליצה כלום  

הרחבות

משנתנו, הסבורה שאין אחר חליצה כלום, ואין אחר בעילה (שנעשתה בתחילה) כלום, הולכת בשיטת רבי עקיבא בשני עניינים: האחד – שלאחר חליצה יש איסור ‘לאו׳ על כל האחים לשאת את היבמות, ולאחר ייבום יש איסור ‘לאו׳ על שאר האחים לשאת אחת משאר היבמות. והשני – שקידושין אינם תופסים ב׳חייבי לאווין׳. ולכן, לאחר חליצה או ייבום אין משמעות למה שייעשה אחר כך. אך אין הלכה כך בשני העניינים. בין לחומרת האיסורים, שהאיסור על שאר האחים לשאת חלוצת אחיהם הוא מדרבנן, והאיסור לשאת צרת היבמה הוא איסור עשה (רמב״ם הלכות ייבום וחליצה פ״א הי״ב). ולכן, אם לאחר שחלץ יבם ליבמתו, בעל או קידש, הוא או אחיו אותה או צרתה – תפסו קידושין, וצריכה גט. וכן אם לאחר שבעל את יבמתו, בא הוא או אחיו על צרתה או עשה בה מאמר – צריכה גט. אבל אם לאחר החליצה או הבעילה, הוא או אח אחר חלץ או שנתן גט – אין משמעות למעשים נוספים, והוא מותר בקרובותיה. אמנם, הלכה כדברי התנא הראשון בעניין בעילה, שמה שנאמר, שאין לאחר ביאה כלום, הוא דווקא בביאה כשרה שלא קדם לה מעשה אחר. אבל אם עשה מאמר או ניתן גט לאחת מהצרות, ואחר כך בא אחד מהאחים על צרה שנייה, שהיא ביאה פסולה – יש אחריה כלום, שאם יחלוץ הוא או אחד מהאחים לצרה נוספת, יש לה משמעות, והחולץ נאסר בקרובותיה (שולחן ערוך אבן העזר קע,יד).

אין אחר חליצה כלום... והבעילה בזמן שהיא וכו'  

בבבלי (נג,ב) הובאה שיטה נוספת, לפיה הן בחליצה והן בייבום נפטרת האישה, רק אם היו החליצה והייבום המעשה הראשון שנעשה.   

רבי נחמיה אומר   

רבי נחמיה הוא תנא מתלמידי רבי עקיבא. רבי נחמיה היה מהאחרונים שלמדו מהם לאחר המגפה. לפי אחת הדעות, הוא נמנה עם החכמים שנסמכו במחתרת על ידי רבי יהודה בן בבא בשעת השמד. הוא הצטרף אל כינוסי החכמים ביבנה ובאושא כדי לכונן מחדש את מרכז התורה לאחר דיכוי מרד בר כוכבא. לפי התלמוד, התוספתא מושתתת על תורתו של רבי נחמיה, ועל כן “סתם תוספתא – רבי נחמיה״ (בבלי סנהדרין פו,א).    

רבי נחמיה  

רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: אַחַת בְּעִילָה וְאַחַת חֲלִיצָה, בין אם היה בין היבם ליבמתו מעשה של בעילה או של חליצה, בֵּין אם היה מעשה זה בַּתְּחִלָּה, בֵּין בָּאֶמְצַע, בֵּין בַּסּוֹף – אֵין אַחֲרֶיהָ כְּלוּם, שאם עשה מעשה שיש לו מן התורה תוקף של ייבום – הרי זה מפקיע כל תוקף של מעשה אחר.

רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: אַחַת בְּעִילָה וְאַחַת חֲלִיצָה, בֵּין בַּתְּחִלָּה, בֵּין בָּאֶמְצַע, בֵּין בַּסּוֹף – אֵין אַחֲרֶיהָ כְּלוּם. 

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵין גֵּט אַחַר גֵּט, הנותן גט ליבמתו, ובא הוא או אחיו ונתן גט לצרתה – אין לגט השני שום משמעות הלכתית. וְלֹא מַאֲמָר אַחַר מַאֲמָר, אם קידש היבם יבמה אחת מהן, אין משמעות לקידושין שהוא עושה באחרת. וְלֹא בְּעִילָה קונה ביבמה אַחַר בְּעִילָה שנעשתה ביבמה האחרת, וְלֹא חֲלִיצָה