Chullin

חולין

איסור אכילת גִּיד הַנָּשֶׁה נוֹהֵג בין בָּאָרֶץ וּבין בְּחוּצָה לָאָרֶץ; בין בִּפְנֵי הַבַּיִת (בזמן שבית המקדש קיים), ובין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת; בין בּבעלי חיים שהם חוּלִּין, וּבין בַּמּוּקְדָּשִׁים.

גִּיד הַנָּשֶׁה נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, בַּחוּלִּין וּבַמּוּקְדָּשִׁים.

וְנוֹהֵג איסור זה בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בְּיָרֵךְ הרגל האחורית שֶׁל צד יָמִין וּבְיָרֵךְ שֶׁל צד שְׂמֹאל שבהן.

וְנוֹהֵג בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה,  בְּיָרֵךְ שֶׁל יָמִין וּבְיָרֵךְ שֶׁל שְׂמֹאל. 

וְאולם אֵינוֹ נוֹהֵג בָּעוֹף, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ כַּף, הצד הפנימי של עצם הירך, ששם עובר גיד הנשה, אינו מעוגל ככף אלא שטוח, והרי נאמר, שגיד הנשה הוא "עַל כַּף הַיָּרֵךְ" (בראשית לב,לג).

וְאֵינוֹ נוֹהֵג בָּעוֹף,  מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ כַּף. 

וְנוֹהֵג איסור גיד הנשה אף בַּשְּׁלִיל (עובּר) שנמצא במעי בהמה שנשחטה.

וְנוֹהֵג בַּשְּׁלִיל. 

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:  אֵינוֹ נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל,  

אגב כך הוא מוסיף: וְכן חֶלְבּוֹ של השליל, אותם חלקי השומן האסורים בדרך כלל בבהמה, מוּתָּר.

וְאֵין הַטַּבָּחִין (קצבים) נֶאֱמָנִין עַל גִּיד הַנָּשֶׁה, לומר שהוציאו אותו מהירך, פעולה הכרוכה בטרחה מרובה של חיטוט ו׳ניקור׳ הגיד מן הירך. אלא הקונה צריך לבדוק, שניטל ממנה כל הגיד. אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וְאֵין הַטַּבָּחִין נֶאֱמָנִין עַל גִּיד הַנָּשֶׁה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. 

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הטבחים נֶאֱמָנִין עָלָיו, על גיד הנשה, לומר שהוציאוהו.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נֶאֱמָנִין עָלָיו  

גיד הנשה הוא העצב המרכזי של הרגל האחורית של הבהמה, היורד מעצם הקליבוסת שבקצה עמוד השדרה לצדה הפנימי של הירך, ומתפצל ומתפשט בתוך השרירים. בסוף הירך, הגיד הגדול מתפצל לשניים עד קצה הרגל: הגיד הפנימי – לאורך הצד הפנימי והאחורי של השוק, והחיצוני – דרך השרירים שבצד החיצוני והקדמי של השוק. בבבלי (צא,א) נאמר, שהפנימי הוא הגיד מן התורה, והחיצוני נאסר מדרבנן. לפי המסורת ברוב קהילות ישראל, הגיד החיצוני הוא עצב שונה לגמרי, שיוצא מעמוד השדרה מספר חוליות לפני ה׳פנימי׳, והוא עובר כמעט כולו בצד החיצוני של הרגל.    

גיד הנשה  

גיד הנשה מזוהה עם עצב השת ( <eng>Nervus</eng> <eng>ischiadicus</eng>), העבה והארוך בין עצבי הרגל.

גיד הנשה   

הרחבות

כפי שנאמר לעיל, גיד הנשה עובר בצדה הפנימי של הירך, שם השריר המקיף את עצם הירך עבה ועגול, בדומה לירך האדם, בעוד שבעוף, הצד פנימי אינו מעוגל אלא שטוח (ומאפשר מקום ל׳זנב׳ של העוף). אמנם, גם אם יימצא עוף שיש לו כף עגולה, או בהמה שכף ירכה שטוחה, הגיד יהיה אסור (רמב״ם).   

ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף וכו׳  

כף הירך הוא השריר המקיף את עצם הירך (הקולית) מצדה הפנימי. והוא ‘אווזית׳ בלשוננו (קאצ׳קה, נתח מס׳ 14). צורתו עגולה בבהמה גם לאחר ניתוקו מהעצם, ובעוף הוא בדרך כלל שטוח.    

ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף  

רבים הסבירו, שכאן מדובר בעובר בחודש התשיעי (“בן תשעה״) הנמצא חי במעי פרה לאחר שנשחטה (רש״י, ר״ן על פי דעה בבבלי עד,ב). התנא הראשון סבור, כשיטת רבי מאיר (פ״ד מ״ה), שהוא נדון כבעל חיים לעצמו, וטעון שחיטה, וממילא הגיד והחלב שלו אסורים ככל בהמה. ואילו רבי יהודה סבור, שהוא מותר בשחיטת אמו, ואינו מוגדר כבהמה לעצמה, ולכן אין בו איסור גיד וחלב. אבל יש סבורים, שאין קשר הכרחי בין הדברים, ולדעת התנא הראשון, מדובר אף ב׳שליל׳, שהוא עובר שלא כלו חודשיו (רמב״ם, ראו תוי״ט).   

ונוהג בשליל וכו׳  

משמעות המילה “שליל״ היא ‘עובר׳. דומה לכך המילה הערבית سليل (סליל), שמשמעה ‘צאצא׳, ‘ילד׳.   

שליל   

בתלמוד (צב,ב) מובא הסבר נוסף, שהמדובר בחלב (שמנונית) שעל גיד הנשה, שלדברי הכול, מותר באכילה מהתורה, ורק לדעת רבי מאיר, אסור מדרבנן (וכך פירש הרמב״ם. וראו בתוי״ט).   

וחלבו מותר  

בתלמוד (צג,ב) סבורים חכמים כשיטת רבי יהודה במשנה הבאה, שאין צורך להוציא את כל הגיד. לכן, הטבחים נאמנים לומר שהוציאוהו. ואילו לרבי מאיר, יש להוציא את הגיד כולו, וחוששים שהטבחים לא יטרחו כל כך (מאירי).   

וחכמים אומרים נאמנין עליו ועל החלב  

בשולחן ערוך (יורה דעה סה,ז) פסק הלכה כרבי יהודה, שאין איסור הגיד נוהג בשליל שהותר בשחיטת אמו. ויש אומרים, שאם כבר כלו חודשיו, והוא חי – הגיד שלו אסור, כדעת התנא הראשון לפי הרמב״ם. ונהגו להחמיר בכל עובר שנמצא בבהמה, שהגיד שלו אסור, אלא שאם הוא מת ולא כלו חודשיו, אין מחטטים אחריו (ראו דרכי  תשובה).    

ונוהג בשליל רבי יהודה אומר אינו נוהג  

השולחן ערוך (יורה דעה סד,ב) פסק כרבי יהודה לפירוש רש״י, שכל חֵלֶב עובר ניתר בשחיטת אמו (אם לא דרך העובר על הקרקע לפני השחיטה). והביא כיש אומרים את דעת הרמב״ם, האוסר חֵלֶב עובר שכלו חודשיו. לדבריו, משנתנו אינה דנה בו, אלא בשומן שסביב גיד הנשה, שהוא מותר מן התורה, כמשנתנו, וישראל קדושים נהגו בו איסור (יורה דעה סה,ח).   

אין הלכה כרבי מאיר, אלא כחכמים, שהטבח נאמן על הוצאת גיד הנשה וניקור החלב. אמנם קונים בשר רק מטבח המוחזק בכשרות, ובימינו – כאשר יש לו תעודת כשרות (שולחן ערוך יורה דעה סה,יד).   

וְכן נאמנים לומר עַל הַחֵלֶב, על חלקי השומן האסורים בבהמה, לומר שהוציאום.

שׁוֹלֵחַ אָדָם מישראל יָרֵךְ שלמה של בהמה לַנָּכְרִי כמתנה, אם הוא רוצה, אף על פי שֶׁגִּיד הַנָּשֶׁה מצוי בְּתוֹכָהּ, ואין אנו חוששים שמא יחזור הגוי וימכור אותה לאדם מישראל, וייכשל באכילתו, מִפְּנֵי שֶׁמְּקוֹמוֹ של גיד הנשה נִיכָּר בירך, אם הוציאו אותו. ומכיוון שלא ניכר שהוציאוהו – יוציא אותו הישראל השני בעצמו ולא יסמוך על הגוי.

שׁוֹלֵחַ אָדָם יָרֵךְ לַנָּכְרִי שֶׁגִּיד הַנָּשֶׁה בְּתוֹכָהּ, מִפְּנֵי שֶׁמְּקוֹמוֹ נִיכָּר.

הַנּוֹטֵל את גִּיד הַנָּשֶׁה מן הירך, צָרִיךְ שיחטט היטב בכל מקום בירך שבו נמצא הגיד, עד שֶׁיִּטּוֹל אֶת הגיד כּוּלּוֹ.

הַנּוֹטֵל גִּיד הַנָּשֶׁה –  צָרִיךְ שֶׁיִּטּוֹל אֶת כּוּלּוֹ. 

בשולחן ערוך (יורה דעה סה,יא) פסק, שמותר לשלוח לגוי ירך שגיד הנשה בתוכה, בין כשהירך שלמה ובין חתוכה.    

שולח אדם ירך לנכרי וכו׳  

הלכה כתנא הראשון ולא כרבי יהודה. לכן, צריך ליטול את כל הגיד ולחטט אחריו. בתלמוד (צא,א) התבאר, שבירך הבהמה שני גידים, ואף שמן התורה רק הגיד הפנימי אסור, מדרבנן יש להוציא גם את הגיד החיצוני. יש לחטט אחר שניהם ולהוציאם לגמרי, ובנוסף, להסיר גם את הגידים הקטנים (‘קנוקנות׳) הסמוכים להם ואת השומן שסביבם בעובי אצבע (שולחן ערוך יורה דעה סה,ח וכסף משנה הלכות מאכלות אסורות פרק טו  הלכה לב).   

צריך שיטול את כולו רבי יהודה אומר וכו׳  

בלשון המשנה, הביטוי “כדי״ אין משמעותו ‘תכלית׳ כמו בלשוננו – לשם קיום מצוות נטילה, אלא הוא בא לציין שיעור ומידה – שצריך ליטול במידה שבה מקיימים מצוות נטילת הגיד (ובחלק מכתבי היד הגרסה היא: “יקיים בו מצוות נטילה״). בתלמוד (צו,א) התבאר, שלפי פשטות דברי רבי יהודה, מספיק לחתוך מה שבולט מהגיד על פני הכף שעל הירך (וראו רשב״א), וכך פירשנו. ובכל אופן, לעניין איסור האכילה, נחלקו בתלמוד ובראשונים, אם לדעת התנא הראשון וכן אם לדעת רבי יהודה, אסור כל הגיד מן התורה, או שחלק ממנו אסור מדברי חכמים, וראו עוד במשנה  הבאה.   

שיטול את כולו... כדי לקיים בו מצות נטילה  

מן התורה, אין מצווה כשלעצמה בנטילת הגיד, אלא רק איסור באכילתו (ולשיטת רבי שמעון, גם איסור הנאה). אלא שאדם הבא לאכול את הבשר כמצוותו, בלא לעבור איסור – עליו ליטול תחילה את הגיד.    

מצות נטילה  

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: די שיחתוך באופן שיהיה בו כְּדֵי לְקַיֵּים בּוֹ מִצְוַת נְטִילָה, כלומר לחתוך מלמעלה, ואין צורך ביותר מכך. ואין הלכה כרבי יהודה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:  כְּדֵי לְקַיֵּים בּוֹ מִצְוַת נְטִילָה. 

הָאוֹכֵל מִגִּיד הַנָּשֶׁה שיעור כַּזַּיִת – סוֹפֵג (לוקה) אַרְבָּעִים מלקות, ככל העובר על 'לא תעשה' מן התורה.

הָאוֹכֵל מִגִּיד הַנָּשֶׁה כַּזַּיִת – סוֹפֵג אַרְבָּעִים.

וכן, אם אֲכָלוֹ, את גיד הנשה כולו, וְאולם אֵין בּוֹ בגיד זה כולו שיעור כַּזַּיִת, וכגון שבא מבהמה קטנה ביותר – חַיָּיב מלקות על כך.

אֲכָלוֹ וְאֵין בּוֹ כַּזַּיִת – חַיָּיב. 

אָכַל מִזֶּה, מגיד הנשה של ירך ימין, שיעור כַּזַּיִת, וּמִזֶּה, הגיד של ירך שמאל, שיעור כַּזַּיִת – סוֹפֵג שְׁמוֹנִים, פעמיים ארבעים מלקות חסר אחת, שעבר על שני איסורים נפרדים.

אָכַל מִזֶּה כַּזַּיִת וּמִזֶּה כַּזַּיִת – סוֹפֵג שְׁמוֹנִים. 

משנתנו מחדשת, כי אף שאין לגיד הנשה טעם, ובדרך כלל אין חייבים מלקות על אכילה כזו – דינו ככל איסורי אכילה לעניין זה, שאם אכל ממנו כזית, מתחייב מלקות (מאירי). להלכה נפסק, כי רק החלק שעל כף הירך (ראו איור במשנה א) הוא האסור באכילה מן התורה, ולוקים עליו. ואילו האוכל משאר חלקי הגיד עובר על איסור מדברי חכמים, וחייב מכת מרדות מדבריהם (רמב״ם בפירוש המשנה ובהלכות מאכלות אסורות פ״ח ה״ב).   

האוכל מגיד הנשה כזית וכו׳  

טעם הדבר, משום שהוא נחשב כדבר שלם (‘ברייה׳), שחייבים עליו, גם אם אין בו כזית (בבלי צו,א. וראו בתפארת ישראל). וכגון מי שאכל נמלה – שאף שהיא קטנה ביותר, חייבים על אכילתה, כיוון שהיא ברייה בפני עצמה (ראו מכות פ״ג מ״ב). בברייתא (צו,א) חולק רבי יהודה על האמור כאן, וסבור, שאין לוקים על גיד הנשה, עד שיהיה בו כזית.    

אכלו ואין בו כזית חייב  

כלל בדיני מלקות הוא, שאין אדם לוקה אלא אם התרו בו (יזהירו אותו) סמוך לעשיית המעשה האסור. לפיכך, יש שביארו, שמדובר, שהתרו בו שתי התראות נפרדות (רבנו יהונתן ומאירי). ויש שביאר, שמדובר אפילו בהתראה אחת, אלא שלדעתו, הגיד הימני והגיד השמאלי נחשבים כמו שני מינים, ובמקרה זה לוקה על כל אחת (תפארת ישראל).   

אכל מזה כזית ומזה כזית סופג שמונים  

רבי יהודה לומד מדרשת הכתובים, שאין איסור גיד הנשה נוהג אלא בירך ימין של הבהמה. לכן האוכל משתי הירכיים אינו חייב אלא על איסור אחד (ראו רע״ב).    

אינו סופג אלא ארבעים  

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ סוֹפֵג אֶלָּא אַרְבָּעִים מלקות על אכילת גיד הנשה של ירך ימין. ואין הלכה כמותו.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:  אֵינוֹ סוֹפֵג אֶלָּא אַרְבָּעִים. 

יָרֵךְ שֶׁנִתְבַּשֵּׁל בָּהּ, בתוכה, גִּיד הַנָּשֶׁה,

יָרֵךְ שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהּ גִּיד הַנָּשֶׁה,

אִם יֵשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם, אם הגיד נותן טעם בירך – הֲרֵי זוֹ, הירך, אֲסוּרָה באכילה.

אִם יֵשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם –  הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. 

כאשר מתבשלים מאכלים שאסרה התורה עם מאכלים מותרים, מאכל ההיתר נאסר “בנותן טעם״, כלומר אם ניתן להבחין בטעם האיסור בטעימה מן התבשיל. בתערובות שאין טעם האיסור ניכר בהם, מפני שטעם ההיתר והאיסור דומים, או שאין לאיסור טעם כלל, הכריעה הגמרא (צז,ב), שאם יש שישים של היתר כנגד האיסור – הכול מותר. אמנם, אם למעשה טועמים מהתבשיל ומרגישים את טעם האיסור, הוא אסור, ואפילו שהיה בהיתר שישים כנגד האיסור (ר״ן).    

אם יש בה בנותן טעם  

דין משנתנו יסודי ונוגע לכל איסורי אכילה. הכלל הוא, שטעם האיסור נחשב כאיסור עצמו (“טעם כעיקר״). לכן, בכל מקרה שאיסור התבשל עם היתר, וטעמו התערב בו וניכר – נאסרה כל התערובת. בתלמוד (צז,ב) התבאר, שכאשר טעם האיסור וההיתר שונה (“מין בשאינו מינו״), אפשר לברר אם יש בהיתר טעם איסור באמצעות טעימת גוי. אך כשטעם האיסור וההיתר שווה (“מין במינו״), או כשאין גוי שיכול לטעום – משערים בשישים (שולחן ערוך יורה דעה צח,א). והרמ״א כתב, שנהגו בכל מקרה בשישים ולא לסמוך על טעימת גוי. כבשר בלפת הלפת ( <eng>Brassica</eng> <eng>rapa</eng>) היא ממיני הירק בעלי האֶשׁרוש (צוואר שורש מעובה). היא נזכרת במשנה לצד הצנון, וקיים ביניהם דמיון רב. לפי תיאורי המשנה במקום אחר, נראה, כי מדובר בזן הלבן. האשרוש שלו נראה ככדור פחוס, הוא נאכל חי, כבוש או מבושל, וגם העלים שלו נאכלים. חלקי הלפת השונים נבדלים זה מזה בטעמם. לפי התלמוד (צו,ב), מדובר דווקא ב׳ראשי הלפתות׳, אך נחלקו המפרשים, האם הכוונה לשורש או לעלים.

יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה  

אורח ההלכה

מעיקר הדין, כאשר דבר אסור נתבשל עם היתר, אפשר לתת למומחה גוי שיטעם מן התערובת ויגיד, האם מורגש בו טעם האיסור, ואפשר לסמוך עליו (בבלי צז,א). ניתנו מספר הסברים מדוע לא הזכירה משנתנו אפשרות זו. יש שביארו, שלדעת התנא של משנתנו הסובר שיש טעם בגיד, טעמו הוא כטעם הבשר, ולכן אי אפשר לברר זאת בטעימה (מאירי ועוד). ויש שביאר, שמומחה גוי אינו רגיל בטעימת גיד הנשה בפני עצמו, ולכן לא תועיל כאן מומחיותו (חתם סופר).   

כיצד משערין אותה  

מספר הסברים ניתנו מדוע הוזכרה דווקא לפת. יש שכתבו, כי שיעורי ביטול איסור בתערובת היתר הינם הלכה למשה מסיני, ומקובלים היו, שבכך משערים את טעם האיסור – כבשר בלפת, אף שאילו היו משערים כבשר בירק אחר, היינו נצרכים לשיעור גדול או קטן יותר כדי להתיר את הירך (רש״י, רע״ב). ויש שביאר, ששיעור זה מקביל לביטול בשישים (רבנו גרשום). הרמב״ם כתב, כי משערים דווקא בלפת, משום שהיא קולטת את טעם הבשר יותר מאשר ירקות אחרים. ויש שכתב, שטעם הלפת מר, וצריך הרבה בשר, כדי שיורגש בה טעמו. ואם כן, ייתכן, שאף שאין בירך שישים כנגד הגיד – הריהי מותרת באכילה, כשאין טעם הגיד מורגש בה (מאירי). משנתנו אינה להלכה, כי היא מניחה, שיש לגיד הנשה טעם, ויש תנאים החולקים על כך (ראו הרחבות). ולכן גיד הנשה עצמו אינו אוסר את הירך שבה הוא מתבשל. אמנם בשומן הגיד, שאסור מדרבנן, יש טעם, וצריך לשער, האם יש שישים כנגדו בירך כדי לבטל את טעמו. וכן, אם הגיד עצמו נימוח והתערב ברוטב התבשיל – צריך שישים גם כנגדו, שהרי התורה אסרה לאכול אותו, אף שאין בו טעם (שולחן ערוך יורה דעה ק,ב).

כבשר בלפת  

ומוסיפים: כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין (אומדים) אוֹתָהּ ויודעים האם נתן בה גיד הנשה מטעמו? כאילו היה גיד הנשה שבירך כְּבָשָׂר המתבשל בְּלֶפֶת; שאם בשר בשיעור גיד הנשה הזה היה נותן טעם בלפת שהתבשלה עמו – הירך אסורה.

כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין אוֹתָהּ?  כְּבָשָׂר בְּלֶפֶת. 

גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל עִם הַגִּידִים האחרים, המותרים באכילה, מה הדין? בִּזְמַן שֶׁאדם מַכִּירוֹ את גיד הנשה, ומוציאו מבין שאר הגידים – בְּנוֹתֵן טַעַם, שאם יש בגיד הנשה כמות שיש בה לתת טעם בשאר התבשיל – הכול אסור.

גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל עִם הַגִּידִים; בִּזְמַן שֶׁמַּכִּירוֹ – בְּנוֹתֵן טַעַם.

וְאִם לָאו, שאינו יכול לזהות את גיד הנשה – הגידים כּוּלָּן אֲסוּרִין, שמא כל אחד מהם הוא גיד הנשה. וְאם הוציא את הגיד האסור מהתבשיל, הָרוֹטֶב שלהם בפני עצמו נאסר רק בְּנוֹתֵן טַעַם, רק אם יש בגיד הנשה כמות שיש בה כדי לתת טעם ברוטב.

וְאִם לָאו – כּוּלָּן אֲסוּרִין, וְהָרוֹטֶב – בְּנוֹתֵן טַעַם. 

כפי שהוסבר במשנה הקודמת, השיעור של ‘נותן טעם׳ הנהוג למעשה הוא אחד משישים, הן כאשר נתערב גיד הנשה בגידים אחרים, ואי אפשר להבחין בטעמו, והן אם לאחר שהוציא את הגיד, יש בתערובת (הגידים והרוטב) פי שישים משיעור גיד הנשה. אמנם, כפי שהסברנו (ראו באורח ההלכה למשנה ד), זו שיטת התנא של משנתנו, שהגיד נותן טעם של איסור. אך ההלכה היא, שאין בגיד נתינת טעם (תפארת ישראל), ושומנו הוא שאוסר את כל התערובת. ומכל מקום, כל זמן שהגיד בפנים (גם כשהוא מזהה אותו) – הכול אסור באכילה (רמב״ם).   

בזמן שמכירו בנותן טעם  

כלומר, אף שכל החתיכות נאסרו באכילה – הרוטב עצמו נאסר רק אם יש בו בנותן טעם. ואם היה ברוטב יחד עם החתיכות המותרות כמות של שישים כנגד הגיד האסור – הרי הרוטב מותר. ואף שהחתיכות עצמן אסורות באכילה, מספק שמא כשיאכלן יפגע בגיד הנשה, בכל זאת, הן מצטרפות לשיעור שישים כדי להתיר את הרוטב (תפארת ישראל).   

והרוטב בנותן טעם  

חתיכות איסור והיתר יבשות שנתערבו זו בזו – כולן מותרות, בתנאי שיש רוב בחתיכות ההיתר כנגד האיסור. ואם נתבשלו יחד, אם כמות חתיכת האיסור מעטה מדי מכדי לתת טעם בהיתר, הכול מותר (וראו שולחן ערוך יורה דעה קט,א). אמנם, דברים חשובים כ׳בריה׳ או חתיכה ‘הראויה להתכבד׳ (שמגישים כמנה לאורח) – אינם מתבטלים אפילו באלפי חתיכות היתר. אך הטעם הנפלט מהם אינו חשוב יותר מאיסורים אחרים, ומתבטל בשישים או בטעימה. לכן, הרוטב של התערובת כשלעצמו, שיש בו רק טעם, ולא חתיכות של האיסור – מותר, כשלא מורגש בו טעם האיסור (שם סימנים ק–קא).   

ואם לאו כולן אסורין – דברים שאינם מתבטלים מפאת חשיבותם  

חתיכת בשר נבלה מתבטלת ברוב של חתיכות בשר שחוטה, שהרי אינה ניכרת, וגם טעמה אינו ניכר בהן. אלא שמדובר כאן ב׳חתיכה הראויה להתכבד בה לפני האורחים׳, חתיכה גדולה ואיכותית. ומשנתנו מחדשת, שלא רק ברייה (שהיא דבר שלם) יש בה חשיבות, כך שאינה מתבטלת ברוב, אלא הוא הדין לחתיכה הראויה להתכבד, שאף שאינה שלמה (אלא חתיכה), יש בה חשיבות ואינה בטלה (בבלי ק,א. וראו בתפארת  ישראל).   

וכן חתיכה של נבלה וכו׳  

ומוסיפים: וְכֵן הדין בחֲתִיכָה שֶׁל בשר נְבֵלָה, וְכֵן הוא בחֲתִיכָה שֶׁל דָּג טָמֵא, שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם הַחֲתִיכוֹת האחרות המותרות באכילה; בִּזְמַן שֶׁמַּכִּירָן את החתיכה האסורה, של נבלה או דג – הריהו מוציא אותן משאר החתיכות, ושאר התבשיל נאסר רק בְּמידה שיש בו נוֹתֵן טַעַם. וְאִם לָאו, שאינו מזהה את החתיכות האסורות – החתיכות כּוּלָּן אֲסוּרוֹת. וְהָרוֹטֶב שבו נתבשלו החתיכות, אם הוציא ממנו את החתיכות, אסור בפני עצמו בְּנוֹתֵן טַעַם.

וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל נְבֵלָה, וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל דָּג טָמֵא, שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם הַחֲתִיכוֹת;  בִּזְמַן שֶׁמַּכִּירָן – בְּנוֹתֵן טַעַם. וְאִם לָאו – כּוּלָּן אֲסוּרוֹת. וְהָרוֹטֶב בְּנוֹתֵן טַעַם. 

איסור גיד הנשה נוֹהֵג דווקא בּבהמה ובחיה טְהוֹרָה, וְאֵינוֹ נוֹהֵג בּבהמה ובחיה טְמֵאָה.

נוֹהֵג בַּטְּהוֹרָה, וְאֵינוֹ נוֹהֵג בַּטְּמֵאָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נוהג אַף בַּטְּמֵאָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף בַּטְּמֵאָה. 

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בטעם דבריו: וַהֲלֹא כבר מִבְּנֵי יַעֲקֹב אבינו נֶאֱסַר גִּיד הַנָּשֶׁה, שלאחר מאבק יעקב אבינו במלאך נאמר: “עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל (=יעקב) אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה״ (בראשית לב,לג), ובאותה עת עֲדַיִין בְּהֵמָה טְמֵאָה הייתה מוּתֶּרֶת לָהֶן, שעדיין לא ניתנה התורה! ומכאן שאיסור אכילת הגיד נאמר גם לגבי גיד בהמה טמאה.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:  וַהֲלֹא מִבְּנֵי יַעֲקֹב נֶאֱסַר גִּיד הַנָּשֶׁה, וַעֲדַיִין בְּהֵמָה טְמֵאָה מוּתֶּרֶת לָהֶן! 

בברייתא (קא,א) מובאת דעת רבי שמעון, שהאוכל גיד הנשה של בהמה טמאה פטור ממלקות לגמרי. שכן לשיטתו, והיא שיטת חכמים שבמשנתנו, אין בגיד טעם (שהוא יבש כעץ, ואינו בכלל מאכל), ואין אכילתו נחשבת כאכילה מבשר הטמאה. ומאחר שאיסור גיד הנשה הוא רק בטהורה, נמצא, שבאכילתו לא עבר על איסור כלל. וכן נפסק להלכה (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פ״ח ה״ה). אמנם, בבהמה וחיה טהורים יש איסור גיד הנשה גם בנבלות וטרפות (שם הלכה א), שאיסור גיד הנשה שחל עליה כשהייתה חיה וכשרה לא הסתלק ממנה (ערוך השולחן יורה דעה סימן סה סעיף יב).   

ואינו נוהג בטמאה  

כלומר, מאחר שאיסור זה נהג עוד לפני מתן תורה, והיה חל אז גם על בהמה טמאה שהייתה מותרת להם, הוא נותר באיסורו (ראו תוספות פט,ב). ובתלמוד דנים בשאלה, והרי בדרך כלל אומרים ש׳אין איסור חל על איסור׳, שדבר שנאסר מן התורה, לא יכול לחול עליו איסור אחר. ואם כן, לדעת רבי יהודה, כיצד יכול איסור הבהמה הטמאה לחול על איסור גיד הנשה (או להפך)! והשיבו, שהואיל ואיסור גיד הנשה הוא איסור חמור, הנוהג גם בבני נח – במקרה זה איסור חל על איסור, והאוכל מגיד הנשה של בהמה (או חיה) טמאה מתחייב שמונים מלקות, שכן עבר על שני איסורים שונים (בבלי ק,ב).

אמר רבי יהודה והלא מבני יעקב וכו׳  

כלל הוא בחיוב המצוות, שמקורו רק בציווי ה׳ על ידי משה רבנו, ולא מחמת איסור או חיוב שנהגו בו האבות בדורות שקדמו לו. וכגון מילה, אין אנו מלים מפני הציווי שנצטווה עליה אברהם אבינו, אלא מפני הציווי למשה שנמול עצמנו כדרך שנימול אברהם. וכך לעניין איסור אכילת איבר מן החי שנצטוו בו בני נח (רמב״ם). ובדרך זו יש להבין את דברי חכמים: אף שאיסור אכילת גיד הנשה נכתב בתורה לאחר מאבק יעקב עם המלאך, חיובו עלינו הוא רק משום שכך נצטווינו בסיני (בבלי קא,ב. תוספתא ז,ח).  

אמרו לו בסיני נאמר  

אָמְרוּ לוֹ חכמים לרבי יהודה: איסור גיד הנשה בְּסִינַי נֶאֱמַר לבני ישראל, אֶלָּא שֶׁנִּכְתַּב בתורה בִּמְקוֹמוֹ, במלחמת יעקב והמלאך, לומר שבגלל אותה מלחמה הוא עתיד להיאסר.

אָמְרוּ לוֹ: בְּסִינַי נֶאֱמַר,  אֶלָּא שֶׁנִּכְתַּב בִּמְקוֹמוֹ. 

איסור אכילת גִּיד הַנָּשֶׁה נוֹהֵג בין בָּאָרֶץ וּבין בְּחוּצָה לָאָרֶץ; בין בִּפְנֵי הַבַּיִת (בזמן שבית המקדש קיים), ובין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת; בין בּבעלי חיים שהם חוּלִּין, וּבין בַּמּוּקְדָּשִׁים.  